ארכיון חודשי: ינואר 2009

מאמר אקטואלי מעיתון אירופאי

על רקע הקריקטורות (על הנביא מוחמד) והזעם המוסלמי המשתולל באירופה התפרסם בעיתוי זה מאמר באנגלית בעיתון אירופאי על יד עיתונאי ספרדי ולהלן תרגום המאמר הנדיר הזה:
כל החיים האירופיים מתו באושוויץ
סבסטיאן וילאר רודריגז

הלכתי ברחוב בברצלונה ולפתע גיליתי אמת מחרידה – אירופה מתה באושוויץ.
הרגנו ששה מליון יהודים והחלפנו אותם בעשרים מיליון מוסלמים. באושוויץ שרפנו תרבות, מחשבה, יצירתיות, כשרון. הרסנו את העם הנבחר, באמת נבחר, כי הם הולידו אנשים גדולים ונפלאים, אשר שינו את העולם.
תרומתם של אנשים אלה מורגשת בכל תחומי החיים: מדע, אומנות, מסחר בינלאומי ומעל לכל – מצפונו של העולם. אלה האנשים ששרפנו.
ותחת העמדת פנים של סובלנות, ומכיוון שרצינו להוכיח לעצמנו שנרפאנו ממחלת הגזענות, פתחנו שערינו ל20 מליון מוסלמים, אשר הביאו עלינו טיפשות ובורות, קיצוניות דתית ואי-סובלנות, פשע ועוני הנובעים מאי רצון לעבוד ולקיים את משפחותיהם בכבוד.
הם הפכו את הערים הספרדיות היפהפיות שלנו לעולם השלישי, טובעות בזוהמה ופשע.
הם מסתגרים בדירות שקיבלו בחינם מהממשלה ובהן הם מתכננים את הרצח וההרס של מארחיהם התמימים.
וכך – לרוע מזלנו, החלפנו תרבות בשנאה פנאטית, כישרונות יצירתיים בכישורי הרס, אינטליגנציה בפיגור ודעות קדומות. המרנו את רדיפת השלום של יהדות אירופה ותכונתם לתקוות לעתיד טוב יותר לילדיהם, היצמדותם הנחושה בחיים כי החיים קדושים, באלה אשר תרים אחר המוות, באנשים אשר נכלים בתשוקת המוות לעצמם ולאחרים, לילדינו ולילדיהם.
איזו טעות נוראה נעשתה על ידי אירופה האומללה.

להלך אימים

עשרות שנים שררה המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית המועצות, ולא נורה כדור אחד בקרב. הסיבה מאד מאד פשוטה, שני הצדדים פשוט פחדו אחד מהשני או בעצם מתגובת הצד השני למתקפה כלשהיא יש שיר של סטינג בו הוא אומר "אני מקווה שהרוסים אוהבים את ילדיהם כמונו כשפי שאנו אוהבים את שלנו". אותה אימה או פחד היוו כלי משמעותי שחסך מאות אלפי או אפילו מליוני הרוגים באם המלחמה הקרה הייתה מתחממת באיזשהוא שלב.
משום מה מדינת ישראל אינה מבינה או לפחות הנהגתה אינה מבינה שאנחנו לא נמצאים בסקנדינביה ושכנינו אינם מייחסים אותה חשיבות לחיי אדם כמונו או כמו אזרחים אחרים בעולם המערבי, ואותם שכנים "טובים" שלנו מבינים מושג אחד – כח ואם זה לא עוזר – עוד כח ואם גם שם נכשלנו – אין מה לעשות אלא להשתמש בכל הכח. אחרי מלחמת יום הכיפורים כל מדינות ערב רעדו מפני עוצמתו של צה"ל לאחר שמעמדת תוקפים הפכו למגינים שמאות כלי קרב וחיילים הושמדו באותה קלות בה הצליחו להתקדם, שאזרחי מדינת היהודים הלא היא מדינת ישראל מוכנים להקריב את נפשם להגנת המולדת ואין דבר חזק מכך.
הלא אדם צריך להסתכל סביב ולהבין שמנהיגי ארגוני הטרור בפועל הם ראשי מדינות ערב כמו סוריה, אירן, ואפילו לבנון, אין לי ספק שגם מצרים או לפחות חלק ממנה לוקח חלק ב"הכנת העוגה" הזו אבל בואו נתעלם מכך כרגע בסופו של יום מה שמעניין אותנו זה שקט ושלווה לתושבי המדינה עם מינימום נפגעים, ועל מנת להשיג זאת צריך להפסיק עם הקלישאות דוגמת: "האיפוק הוא מקור כוחו של צה"ל" , "צה"ל הוא צבא מוסרי" אין שום דבר מוסרי בלהפציץ אזרחים אבל אין מה לעשות אותם אזרחים נותנים מחסה, משתפים פעולה ואם הופכים פעילים של אותם ארגוני טרור, אם היו להם 1000 הרוגים במשימות התאבדות על תל אביב הם היו חוגגים בעזה!!! אז שלא יספרו לי שבאמת אכפת להם מכמה הרוגים פה ושם ראינו כבר את אוהלי האבל\מסיבה שמוקמים לאחר כל פיגוע.
פשוט מאד,על כל פעולת איבה צריכים לבוא צעדי מנע שיגרמו לאותם מפגעים לחשוב פעמיים או אפילו יותר על כל פעילות.
לדוגמא, חטפו לנו חיילים, תוך 24 שעות אם לא יוחזר- להשמיד את תחנות הכח של לבנון, עוד 24 שעות, לא יוחזרו החחילים להשמיד את תשתיות המים של לבנון, עוד 24 שעות כל נתיבי התחבורה העיקריים בלבנון וכן הלאה, הרעיון שיגידו "היהודים האלה משוגעים!!!" וכך ימנע קרב הרוגים ופצועים. השטות הזו של תגובה פרופורציונאלית – אין דבר כזה – יורים עלי אני יורה, יורים עלי טילים אני יורה טילים אולי מצפים בעולם שנירה פצמ"רים על עזה? אולי טילים או מה? אין תגובה פרופורציונאלית – יש תגובה שתגרום לצד השני לחשוב טוב טוב טוב לפני שילחץ בפעם הבאה על ההדק

כמו ילדים בבית ספר

כל המצב עם החמאס והחזבאללה משעשע במידת מה, אם מסתכלים על העניין מרחוק זה נראה כמו בבית ספר, פעם כשהיינו ילדים.
יש את הילד המציק לכולם, הוא מציק ובורח שלא יתפסו אותו, מכה ובורח, מקלל ובורח בקיצור תמיד מצליח להתחמק, עד שיום אחד, אחד הילדים הגדולים יותר מצליח לתפוס אותו ומחזיר לו כראוי, ואותו "מציקן" מתחיל לבכות, פונה להורים וההורים למורים וכולם כמובן מפנים אצבע מאשימה לזה שהחזיר לאותו "מציקן" אבל זה כבר לא משנה, המעשים נעשו ומי שנפגע נפגע.
אם לפרש את המשל לעיל, הילד ה"המציקן" הוא החמאס\חיזבאללה\כל ארגון טרור אחר, המשתמש באוכלוסיה (שברב המקרים משתפת פעולה) כמגן אנושי או לחילופין כחיילים ואז כשצה"למכה אותם מכה אחת הם "מתבכיינים" על "מידת תגובה" על "תגובה לא פרופורציונאלית" וכיוב', אין לטעמי מושג כזה "תגובה פרופורציונאלית" במקרים כמו המקרה של החמאס והחזבאללה. אי אפשר לשחק את המשחק של האוכלוסיה בעזה שכל הזמן טוענת "זה לא אנחנו זה החמאס" וכששהיד מתפוצץ באיזה קניון, אותה אמא שבוכה על אחד מבניה שנהרג מפיצוץ צה"ל עושה מסיבה בבית לחגוג את מותו של בנה השני כשאהיד!
אני אומר, שידברו כולם, אנחנו צריכים לתת לחמאס ולכל ארגון טרור להבין: אנחנו לא ילדים בבית ספר! אנחנו לא משחקים משחקים! אין דבר כזה לפנות להורים (מנהיגי ארצות ערב, "אחיהם המוסלמים", וכו') אם יורים אז יורים! זה לא משנה אם זה קטיושה או פצצה של טון לא משנה אם נהרגו 10 או מאה בכל צד, זה פשוט לא משנה! הרעיון הוא שצד אחד (החמאס) יורה טילים והוא צריך לקחת בחשבון שהצד השני (ישראל) יגיב, באיזו עוצה כמה ואיך נתון לשיקולו של אותו צד מגיב ולא אף אחד אחר בעולם!!!

למה לכולם מותר?

עם כל העניין הזה בעזה היום, פשוט עולות לי תמונות מאירועים אחרים ברחבי העולם ותגידו מה תגידו….אנחנו פראיירים, פשוט צוחקים לנו בפנים, 7 שנים יורים רקטות והעולם שקט, כמה טילים של חיל האויר וזה כבר רצח עם, אני שואל אתכם ידידי, מה אכפת לי משאר העולם? יורים שלי מצדי שלא תשאר אבן על אבן בעזה, ג'נין ומבחינתי גם נצרת ואום אל פאחם לא חסינות, תראו מה רוסיה עשתה בצ'צ'ניה, תראו מה כולם עושים…. למה אנחנו צריכים להיות כל כך מתחשבים?…….כן אמרתי כבר – פראיירים.