כמו ילדים בבית ספר

כל המצב עם החמאס והחזבאללה משעשע במידת מה, אם מסתכלים על העניין מרחוק זה נראה כמו בבית ספר, פעם כשהיינו ילדים.
יש את הילד המציק לכולם, הוא מציק ובורח שלא יתפסו אותו, מכה ובורח, מקלל ובורח בקיצור תמיד מצליח להתחמק, עד שיום אחד, אחד הילדים הגדולים יותר מצליח לתפוס אותו ומחזיר לו כראוי, ואותו "מציקן" מתחיל לבכות, פונה להורים וההורים למורים וכולם כמובן מפנים אצבע מאשימה לזה שהחזיר לאותו "מציקן" אבל זה כבר לא משנה, המעשים נעשו ומי שנפגע נפגע.
אם לפרש את המשל לעיל, הילד ה"המציקן" הוא החמאס\חיזבאללה\כל ארגון טרור אחר, המשתמש באוכלוסיה (שברב המקרים משתפת פעולה) כמגן אנושי או לחילופין כחיילים ואז כשצה"למכה אותם מכה אחת הם "מתבכיינים" על "מידת תגובה" על "תגובה לא פרופורציונאלית" וכיוב', אין לטעמי מושג כזה "תגובה פרופורציונאלית" במקרים כמו המקרה של החמאס והחזבאללה. אי אפשר לשחק את המשחק של האוכלוסיה בעזה שכל הזמן טוענת "זה לא אנחנו זה החמאס" וכששהיד מתפוצץ באיזה קניון, אותה אמא שבוכה על אחד מבניה שנהרג מפיצוץ צה"ל עושה מסיבה בבית לחגוג את מותו של בנה השני כשאהיד!
אני אומר, שידברו כולם, אנחנו צריכים לתת לחמאס ולכל ארגון טרור להבין: אנחנו לא ילדים בבית ספר! אנחנו לא משחקים משחקים! אין דבר כזה לפנות להורים (מנהיגי ארצות ערב, "אחיהם המוסלמים", וכו') אם יורים אז יורים! זה לא משנה אם זה קטיושה או פצצה של טון לא משנה אם נהרגו 10 או מאה בכל צד, זה פשוט לא משנה! הרעיון הוא שצד אחד (החמאס) יורה טילים והוא צריך לקחת בחשבון שהצד השני (ישראל) יגיב, באיזו עוצה כמה ואיך נתון לשיקולו של אותו צד מגיב ולא אף אחד אחר בעולם!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

43 − = 37