איפה החוק של פעם…

מי לא שמע את הסיפור על האם שהרעיבה את בנה בן ה-3 והתעללה בו פיזית בצורה הקשה ביותר?
אמא זו מילת המפלט של כל ילד, אמא זה הדבר הכי קרוב לילד לעולמי עולמים, ובכן – לא לכל ילד.
האישה המתיימרת להיות אימו של הפעוט בן ה-3 שעבר התעללות קשה במהלך חייו טוענת לכל מיני מחלות נפשיות (באמצעות עורך דינה כמובן – איך לא) על מנת להחלץ מן המצב בו היא נמצאת והעונש לו היא צפויה, איני חושב שיש כפרה או מחילה למעשים מסוג זה, וכמובן שמיותר לומר שתואר הכבוד "אמא" רחוק מאד מאישה המזכירה יותר את חניבעל לקטר או צ'רלס מנסון. העונש שמגיע לאדם המבצע מעשים כאלה הוא הרבה יותר מהסורג והבריח שתפויים לפושעים, זה אינו פשע אלא גרוע מכך זו התעללות לנפש זכה וטהורה שאין לה שום בסיס מלבד לספק יצר סוטה של המתעלל.

אם יכולנו לשים בצד את כל עורכי הדין והשופטים (שעלולים להקל בחומרת העונש עם כל מני פשרות ומחלות נפש למינהן) ולהעניש את אותה אישה באותה דרך בה היא גרמה לילד לסבול ופשוט משך 3 שנים להעביר אותה סבל יום יומי, רעב , התעללות פיזית, אולי היא הייתה מתחילה להבין את כאבו ואת החתך העמוק שלבטח נוצר בנפשו של הילד העדין, שלדידי לא יתאושש לגמרי לעולם מן הסיוט שעבר עם תחילת חייו.

לדעתי, באם תמצא אשמה, לא מגיעה לה האפשרות לפנות לבית הדין לגבי העונש, אלא מלוא חומרת הדין ללא סייג וללא אפשרות לערער ואם אפשר היה יותר מכך – היה טוב.
העונשים של היום מתחשבים יותר מדי בפושעים מן הסוג הנ"ל, בתקופות קדומות העונשים על מעשים כאלה היו כל כך חמורים שאנשים חשבו מספר פעמים אם לבצע פשע או לא, האם הסקילה שווה את התוצאה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

+ 8 = 12