ארכיון חודשי: מרץ 2010

קינואה – חמץ?!?

זה כבר גובל בבדיחה דתית. לחג הפסח הבא עלינו טובה, רציתי להכין קינואה, אולם, לתדהמתי גיליתי כי הדגן הדרום אמריקאי שהגיע אלינו רק בשנים האחרונות הוא חמץ!(?)

חשבתי לעצמי, איך יכול להיות שמאכל המגיע מארץ רחוקה מכאן כמה אלפי קילומטרים ולא ממש היה כאן בתקופת התנ"ך – נחשב לחמץ?

האם בני ישראל ניסו להכין פיתות קינואה לאניני טעם במשך ארבעים שנה במדבר? האם קינואה מכיל חיטה? מה פשר ההחלטה של רב כזה או אחר לאסור על אכילת קינואה מחמת חשש לחמץ?

נראה לי שהתשובה אינה תמונה במקורות, לפחות לא אלו של עם ישראל כי אם במקורות המימון של יבואני הקינואה בישראל. אם יש דבר שגורם לדת היהודית "החדשה" של רבני המאה ה-21 להראות מגוחכת החלטה כזו היא בדיוק דוגמה לכך.

ללכת לבית קפה או לעבוד בבית קפה?

חשבתם פעם מה קורה עם בתי הקפה בארץ בתקופה האחרונה? עשו לנו שיעור ואנחנו ללא שאלות למדנו וקיבלנו.

לא יודע מה קורה אתכם, אבל כשאני יוצא לבלות – ובית קפה בהחלט נחשב בילוי בלקסיקון שלי, אני מצפה לקבל את מלוא התמורה עבור הכסף שלי. אני לא ממש מבין אנשים שהולכים לבית קפה, ניגשים לדלפק, מזמינים קפה או כל דבר אחר, מקבלים אותו ומגישים אותו לעצמם. מה הרעיון? אם אני רוצה להגיש לעצמי קפה, אעשה זאת בבית מבלי לשלם 14 ש"ח לכוס קפה ואותה כוס קפה תעלה לי כמה עשרות אגורות. על מה אני משלם בדיוק בבית קפה שכזה? על הקפה? על שכירות המקום?

הייתי מצפה, לפחות, שאם אין מלצרים ואני צריך לבצע את עבודת המלצרות, שהמחירים יהיו נמוכים יותר מבית קפה בו ניתן שירות מלא (בדומה לתדלוק בתחנות דלק בהן ישנו מסלול שירות עצמי ומסלול שירות מלא) אבל לא, המחירים ברב המקרים גבוהים יותר, האם הפכנו לחברה שכל מה שמעניין אותה זה מותגים ושמות? האם שתיית קפה בבית קפה כזה "שווה" יותר מאשר הזמנת אותה כוס קפה בבית קפה אחר?

התשובה ידידי היא כן. באופן מוחלט אפילו, אנשים פשוט הולכים לרשתות בתי הקפה כדי להראות ולא ממש לשתות קפה, יתרה מכך, לא משנה מה יגישו לכם שם, תמיד זה יראה טעים יותר, איכותי יותר וטוב יותר למרות שההפך הוא הנכון.

לא מזמן קבעתי פגישת עסקים במתחם בפתח תקווה, האדם אתו נפגשתי ביקש שנשב בבית קפה שהוא חלק מרשת בתי קפה בארץ, כשנכנסנו התור היה באורך הגלות ואנשים מילאו את המקום כאילו זה המקום היחיד שנותר בו קפה בארץ. צמוד לאותו בית קפה הייתה מאפייה\בית קפה קטן וחביב שישבו בו אולי שני אנשים, ביקשתי שנשב שם והאדם אתו נפגשתי עיקם את פניו בחוסר רצון. בכל זאת התעקשתי וישבנו שם ואני רוצה לומר לכם – אין בכלל מה להשוות. היחס, וגם הקפה היו טובים הרבה יותר מאשר מה שציפיתי.

אבל זה כאילו שחקקו לנו בראש – קפה טוב שותים בבית קפה X.

אולי אם נהיה צרכנים מעט יותר חכמים נקבל תמורה טובה יותר לכספנו ואולי אנחנו צריכים שיראו אותנו במקום כזה או אחר אבל אני בשלי – אם אני יוצא למסעדה (או בית קפה) אני מצפה לשירות מלא ולא לשרת את עצמי!

כבוד המדינה

מצחיקה אותי עמדת ארה"ב בקשר לניסיונות הכושלים לגבש הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. הרי הם אותם אמריקאים שדוגלים במדיניות של לא לשאת ולתת עם טרוריסטים ובו בזמן מבקשים ממדינת ישראל לשאת ולתת עם הפלסטינים – או אולי אם לקרוא לילד בשמו בין השאר – עם החמאס.

מנסים למצוא את שביל הזהב, להגמיש עמדות ועוד כל מני משפטים מפוצצים שבבסיסם לא ממש מוגדרת שום דעה לאף צד, מעין מחול החרבות בין העמים בניצוחם של האמריקאים, השאלה תהיה – מי, אם בכלל, ישבר ראשון.

תוך כדי הניסיונות ליצור "הסכם שלום" מתקבל דיווח על חילופי אש ועל שני מחבלים טרוריסטים שנהרגים ברצועת עזה בשעה שניסו להניח מטען חבלה לביצוע פיגוע טרור.

הכל נשמע כמו תסריט של סרט אמריקאי רע בו כולם מבינים מה קורה אבל אף אחד לא ממש רוצה לומר את זה, כאילו שכל העולם מבין את המצב אבל תמונה אחת של ילד פלסטיני הרוג (שנהרג מן הסתם מאש פלסטינית) גורמת לכולם להזיל דמעה.

אינני מזלזל בתמונות מסוג זה ובטח שלא מבטל את חומרת העניין אבל אולי מישהו אי שם בממשלת ארה"ב ישאל את עצמו מה הם כלי הנשק בהם עושים שימוש במלחמה הזו? הרי התקשורת היא נשק יום הדין של המאה ה-21 ולא פצצות אטום, מטוסי קרב או טנקים. דעת הקהל העולמית היא העצמה האמתית ומי שמצליח לכבוש את לבם של צופי הטלוויזיה הוא המנצח וזה שבסופו של דבר מקבל את רצונו.

מה שמטריד אותי עוד יותר הוא העובדה שממשלת ישראל מאפשרת לתקשורת הזרה והישראלית כאחד לשדר קטעי וידאו וכתבות על פי ראות דעתם. כך יוצא שכל כתב זב חוטם יכול לפרש ולערוך כתבות על פי אמונתו הפוליטית ועל פי זיקתו.

אני לא מקבל את בלבולי השכל לגבי סיקור אובייקטיבי – אין כזה דבר אדם הוא רק אדם וכל אחד מאיתנו מחזיק בדעה כזו או אחרת וכל אחד מאיתנו מביע את הדעה הזו גם אם כוונתו המקורית היא להיות אובייקטיביים.

אז למה מדינת ישראל מאפשרת לכל אחד להביע את דעתו מעל מסכי הטלוויזיה וגלי האתר וכמובן רשת האינטרנט? אינני מדבר על מאמר כמו זה שאני כותב כרגע, מאמר כזה הוא מאמר דעה והוא לגיטימי לגמרי, אבל צילומים של חיילי צה"ל יורים או מכים פלסטינים מבלי להראות את האבנים שנזרקו על ידי הפלסטינים או היריות שהם ירו או במקרים קשים יותר אפילו את מטען החבלה שהרג מספר חיילים – זה לא מקובל!

אם לאפשר סיקור עיתונאי אז שיהיה סיקור אמתי, להראות את הסיבה וגם את התוצאה.

נכון ישנם אנשים סדיסטים, אבל אני הייתי חייל צה"ל ולא פגשתי חייל סדיסט מעולם, והצורה בה חיילי צה"ל מצטיירים בתקשורת היא כמפלצות – ממש כמו שאנחנו רואים את החיילים הנאצים של מלחמת העולם השנייה כך אזרחי העולם רואים את חיילי צה"ל.

התחושה שלי היא לחושה של גועל ושל חוסר פטריוטיות, אני חושב שמדינה השולחת את בניה ובנותיה ללחום עבורה, צריכה לכל הפחות לדאוג לכבודם ולדרך בה העולם רואה את לובשי המדים של מדינת ישראל!

ארץ לעולם לא

כרגע סיימתי לקרוא מאמר מאלף באתר ישראל עכשיו (Israel now) בו כותב מחבר המאמר כי הסכם השלום שכולם מדברים עליו לעולם לא יקרה – תהליך השלום לעומת זאת ימשיך לעד!

הסיבות שמונה המחבר משכנעות והגיוניות אבל הסיבה המרכזית לדעתי היא שאף פלשתינאי לא ממש רוצה שלטון פלשתיני מעליו. הם רואים מה קורה "לאחים" שלהם במדינות השכנות ומבינים כי שלטון פלשתינאי יהיה גרוע מכך. יתרה מזאת – אם באמת היו רוצים שלום, כמה בתים או קילומטרים רבועים לא היו מונעים מהסכם כזה לקרות או לפחות מהפסקת אש לאורך זמן.

אבל כפי שכולנו יודעים, מלחמה היא עסק רווחי בייחוד לפוליטיקאים וזו דרך נהדרת לצבור כוח והון וזה בדיוק מה ש"בכירי הרשות הפלשתינאית עושים" משלהבים את הרוחות כדי שתמיד יהיה "מאבק למען פלשתין" ומבטיחים הבטחות לארץ חלב ודבש שבדיעבד אם תקום תהיה ארץ עופרת ואבק.

אם כן מדוע כל ההצגה? למה לא להכריז פשוט על מדינה פלשתינאית כמצב התחלתי ולאחר מכן לדון בשטח כזה או אחר? התשובה די ברורה. אם תקום מדינה ריבונית ברצועת עזה, מדינה זו תהא אחראית לכל פעולה שתתבצע משטחה לרבות פעולות טרור וישראל תהיה רשאית להגיב ממש כפי שהייתה מגיבה למתקפה מכל מדינה אחרת ובפלשתין כנראה, לא ממש רוצים להפסיק עם פעולות הטרור (מלחמה=עסק רווחי – אמרנו כבר?) וזו דרך מצויינת להראות מסכנים אל מול העולם כולו ועדיין להחזיק את העם שלהם עם תקוות שווא.

ישראל היא ירושלים וירושלים היא ישראל, אין ולו ישראלי אחד (לפחות לא יהודי למרות שאני מכיר לא מעט ערביי ישראל שחושבים כך) שיסכים לחלק את ירושלים או לוותר על סמ"ר אחד בודד, ברשות הפלשתינאית יודעים זאת היטב וזו בדיוק הסיבה להתנהלות העיקשת בנושא, אם תהליך השלום ימשיך תהיה לאותם בכירים פלשתינאים עבודה, אם תהליך השלום יושלם, ימצאו את עצמם – רובם מחוץ למשחק שכן כבר לא ממש תהיה מדינת ישראל להלחם בה לאחר שהשיגו את מטרתם ודי ברור שאם אין להם במי להלחם אין להם הרבה מה להציע, אחרת, במקום פעולות טרור היו מפתחים את הרשות כבר היום מכל בחינה אפשרית ולא נשענים על ישראל שתספק להם את כל התשתיות הדרושות לחיים במאה ה-21.

אז לסיכום נאמר כי תהליך שלום יש ויהיה, שלום לעומת זאת אולי יהיה בארץ לעולם לא – לעולם לא בישראל.

מוזיקה? לא במדינת ישראל!

מה קורה במדינה שלנו? האם חברי הכנסת שלנו איבדו קשר עם הציבור? האם הפכנו לחברה מפורקת וייקית כל כך עד שאנחנו מחוקקים חוקים מתי מותר לדבר ובאיזו עצמה מותר לצעוק?

אין לי מילים לתאר את הרגשתי כאשר קראתי את תקנות המשרד לאיכות הסביבה נגד רעש סביבתי, פשוט לא יאומן עד כמה מדינת ישראל הופכת אט אט למדינה בה זכויות הפרט מצומצמות ונשללות עד תום.

אז הנה לכם תמצית עיקרי הדברים שגרמו לי לכתוב מאמר זה:

  1. על פי התקנות החדשות, ואני מצטט: “לא ישיר אדם ולא יצעק, באזור מגורים בין השעות….”.

    לא ישיר?!?!?!? לדבר מותר? ואם כן האם מותר לדבר בעצמה נורמלית או שצריך ללחוש? ובכלל איך ניתן לקבוע מתי זה מפריע ולמי? הרי מצחיק רק לקרוא את התקנה הזו, תארו לכם שופט בבית משפט דן בנושא:
    התובע:”כבוד השופט הנתבע דיבר עם בנו בחצר ביתם בשעה 14:02 בעצמה של 12.3 דציבלים מה שגרם לי להתעורר וכל היום נהרס ליקמתי עם מיגרנה ולא יכולתי לראות רוקדים עם כוכבים….”.

  2. "לא יפעיל אדם ולא ירשה לאחר להפעיל כלי נגינה, מקלט רדיו או טלוויזיה, באזור מגורים באופן העלול לגרום לרעש …” המממאני חייב להבין קצת יותר טוב, מה מותר להפעיל? את הבלנדר במטבח מותר? אם הכלב שלי נובח על חתול שעבר – אני חשוף לתביעת השכנים? אני למשל מנגן בגיטרה – אז אסור לי לשבת בחצר ביתי עם הגיטרה הקלסית שלי ונגן להנאתי? האם אהיה חשוב לתביעה או קנס על שמיעת מוזיקה או נגינה? – כנראה פספסתי את השיעור באזרחות בו הסבירו כי שמיעת מוזיקה היא פשע ויצירת מוזיקה היא עבירה קשה במדינת היהודים.

  3. נמאס לי לצטט מהתקנות ההזויות, אז אכתוב במילותיי שלי. בתקנות החשדות אסור יהיה לבעלי רכבים להתקין אזעקה ברכב. ומה עם אזעקות בתים שעושות הרבה יותר רעש? או אזעקות עסקים? ואם כבר מדברים מה עם פעמוני אופניים? הרי זה מגוחך לגמרי

  4. מפוחי עלים – אויבי איכות הסביבה! – אסור להשתמש כלל במפוחי עלים? אז למה אישרתם את יבואם למדינת ישראל? מה יעשו כל בעלי הבתים שכבר רכשו מפוחי עלים? אני מקווה שמר ארדן מתכנן תכנית פיצוי לאותם בעלי מפוחי עלים שמן הסתן יתבעו פיצוי על האיסור החדש!

מיותר לדעתי להוסיף לרשימת האיסורים והגזרות החדשות הכתובים בתקנות איכות הסביבה המדוברות, אבל הנה מספר רעיונות למי שממש, אבל ממש סובל מרעש השכנים:

  1. אם רעש כל כך מפריע לכם, למה שלא תחפשו מקום שקט לגור בו? מקום בוגרים אנשים – חיים סביר להניח שיהיה רועש יותר מאשר בית בכפר, אז הנה פתרון במקום להציק והטריד את הסביבה בגלל הרעש שגורמים כמעט כולם, פשוט חפשו לכם מקום שקט לגור בו – אולי אז תבקשו תקנות חדשות האוסרות ציוצי ציפורים המפריעות את מנוחת הצהריים שלכם.

  2. לחלופין – במקום שכל הסובבים אתכם ימגנו את ביתם אקוסטית – מגנו אתם את שלכם! כך תוכלו להימנע מן "המטרד" שבלשמוע את חיי היום יום של אזרחי המדינה.

  3. אטמי אזניים! פתרון יעיל ומהיא וכמובן זול לכל בעיית רעש.

אם נשים רגע בצד את הציניות, הרי התקנות החדשות של המשרד לאיכות הסביבה פשוט מגוחכות, מה הלאה? הרי כדי לאכוף את אותן תקנות יצטרך כל אזרח במדינת ישראל להסתובב עם מד דציבלים ושעון מדויק להפליא כדי לדעת האם מותר להרעיש וכמה, מה גם שישנם רעשים שהם חלק מחיינו ונסיון למגרם כמוהו כמו להכריז מלחה על היתושים בישראל שעוקצים ומהווים מטרד בלתי פוסק לאזרחים. אז למה שלא נתמקד בבעיות החשובות באמת.

לאנשי איכות הסביבה אומר בפשטות – אם באמת אתם רוצים לחולל שינוי ומהפכה בנושא איכות הסביבה למה שלא תנסו לקבוע תקנות נגד זיהום הסביבה על ידי מפעלים ועסקים? או רכבים הפולטים גזים רעילים לאויר אותו אנו נושמים, למה שלא תפעלו להורדת המיסוי כלל על רכבים היברידיים (רכבים הממונעים גם בכוח חשמלי) כך שכל אזרח יוכל לרכוש אחד מבלי למכור את ביתו.

והנה רעיון נוסף – אחד המזהמים הגדולים במדינה הן תחנות הכוח של חברת החשמל, למה שלא תציע המדינה תכנית השתתפות בהוצאות או ביטול המע"מ והמיסוי על ייצור חשמל סולארי על ידי בעלי בתים? כל גג במדינת ישראל יכול ליצר חשמל אבל כנראה שיותר קל להלחם ברעש מאשר בחברת החשמל וברשויות האחרות בישראל.

לכם אזרחי המדינה האוהבים מוזיקה אומר רק זאת חישבו על מדינה בה לא תוכלו לראות חדשות ללא אוזניות, או לערוך מסיבת יום הולדת בביתכם בלי מוזיקה או אפילו אורחים, מערכת החוקים והתקנות החדשות אינן מציבות גבולות סבירים ואולי אפילו בעתיד נראה תקנות המונעות התקהלות של יותר משני אנשים ברחוב ששיחתם עלולה להפריע לשכנים.

ואם אתם סובלים מגזים – מגנו את חדר בית השימוש לכם אקוסטית – אחרת עוד תחטפו קנס!

ביטוח לאומי עם ריבית והצמדה – כולל קנסות

מדהים איך הביטוח הלאומי אוסף את כספו מאזרחי המדינה. שלא תטעו לרגע קט אפילו – אני חושב שהביטוח הלאומי הוא אחד הרעיונות המהפכניים החשובים של התקופה האחרונה ותפקידו הוא בין החשובים שהמדינה מספקת לאזרחיה. איש מאיתנו לא היה רוצה להתעורר בוקר אחד לאחר שאיבד את היכולת לעבוד ולפרנס עקב תאונה או כל דבר אחר, ולאבד את כל מה שעבד בשבילו כל חייו. הביטוח הלאומי שומר על אזרחי המדינה מפני מצבים שכאלה ועוד רבים אחרים.

אבל, למה אדם שחייב כספים לביטוח הלאומי, אם ביודעין או מחוסר ידיעה, מקבל בקשה לתשלום חוב רק זמן ארוך לאחר החוב וכך הופך חוב של 49 ש"ח לחודש למשך שנה לחוב של אלפי שקלים בדמות ריביות וקנסות על אי תשלום כאשר החייב כלל אינו מודע לחוב אלא רק לאחר שהחוב ענק. התנהלות זו פוגעת בביטוח הלאומי ובתדמית החיובית שיכולה הייתה להיות לו כמגן האזרחים ובמקום, אנשים פשוט מתעבים כל פיסת נייר המגיעה מן המוסד שאמור להגן עליהם. ישנן כמובן בעיות נוספות אולם את רובן אני מניח שניתן היה לפתור אם היו מפריטים את שירותי הביטוח הלאומי לידיים פרטיות על פי חוקי המדינה.

אחת הבעיות בכל מוסדות המדינה הוא שעובדי מוסדות אלה אינם מפחדים מאיש. עבודתם כמעט אף פעם לא בסכנה ואם כן, אז יש שביתות שמהר מאד משנות את דעתה של הממשלה וברב המקרים גם את דעת הציבור. שיטה זו התאימה אולי ברוסיה של שנות ה-60 אבל כיום כאשר אזרחים ואנשים מצפים לקבל שירות מכל מוסד אפילו מוסד ממשלתי, ישנה בעיה. מצד אחד יש חברות ענק גדולות יותר אפילו מכל מוסות המדינה גם יחד המספקות שירות ברמה גבוה ומוצרים ברמה גבוה להם מתרגל האזרח, ומצד שני, כאשר אמור האזרח לפנות למוסד ממשלתי דוגמת הביטוח הלאומי – הוא או היא נתקלים בקירות ומבואות סתומים בהם בעצם אין עם מי לדבר!

אם אני הייתי מנכ"ל הביטוח הלאומי, על סדר היום שלי – בראש סולם העדיפויות הייתה התדמית הלאומית של המוסד לביטוח לאומי. תדמית חיובית של מוסד שכזה – שכל מטרתו היא בסופו של דבר להגן ולעזור לאזרחי המדינה, יכולה לשפר פלאים את אחוזי הגבייה, אחוזי התביעה, ובכלל כל נגיעה שיש למוסד לביטוח הלאומי עם הציבור. שיפור יכולות האזרח להתנהל באופן מקוון מול הביטוח הלאומי ואפשרויות תשלום נוחות יותר יכולות גם לעזור וגם לשפר את איכות השירות של המוסד לביטוח הלאומי ובכלל כל מוסד ממשלתי.

הבעיה?

לא נראה שלמישהו ממש אכפת, הריביות והקנסות מנפחות את הקופות המספרים נשארים גבוהים וכמובן – אנשים מרמים ומבצעים הונאות הקשורות לביטוח הלאומי אבל נראה שזה רק מחזק את המוסד המכובד. יותר חוקרים – יותר משכורות יותר מהכל – למה? למה לא לתת לאזרחים הרגשה שהמוסד לביטוח הלאומי איתם יד ביד? שוב אחזור ואומר – זו הרי מטרת הביטוח הלאומי! לעזור לאזרחים ולהגן עליהם! למה אזרחי ישראל מרגישים במגננה עם כל מכתב מן הביטוח הלאומי?

אחת הסיבות שאני כותב מאמר זה היא היכרות עם לא מעט אזרחים צעירים שהשתחררו מן הצבא ולא ידעו כי היה עליהם לשלם את המינימום על פי חוק לביטוח הלאומי, ואז שנתיים או שלוש אחרי מגיע להם חוב של כמה אלפי שקלים לשלם שכמובן לאחר ויכוחים ומה שקוראים "להפוך שולחנות" בעגה הישראלית, מופחת החוב ועושים להם טובה בסגנון -"הורדנו לך ל2372.12 ש"ח במקום 9325.23 ש"ח. כמה זה נשמע רציני? אם מישהו היה חייב לי סכום כזה גדול והיה מבקש שאתחשב הייתי מפחית אולי 10% אבל עצם ההפחתות ההזויות הללו מחשיד מלכתחילה ואיש אינו יוצא מרוצה מבניין של המוסד לביטוח הלאומי.

אני מבין את הבעיה הקשה של הגבייה וההונאות שאזרחים לא הגונים מבצעים, אבל אולי הבעיה איננה האזרחים? מעט חומר למחשבה….