ארכיון חודשי: ספטמבר 2010

למראית עין

ההוכחות הולכות ומכות בנו ללא הרף ששכנינו הטובים איתם אנו מפללים לשלום ולחיים משותפים אינם אלא חיות אדם לא מתורבתות שאורח חייהם מבוסס על פי סטנדרטים פרימיטיביים.

אני קורא כתבה בוואלה על מאבטח שהותקף בדרכו לביתו בלילה שבין שלישי לרביעי, דרכו נחסמה על ידי פחים ואבנים יודו לעברו, המאבטח שלף את נשקו וירה לעבר המיידים וכתוצאה מהירי נהרג אחד המפגינים הידוע למשטרה כעבריין בעל רקע פלילי.

כמובן שהחגיג ההפלשתינאית החלה והפרות סדר בדמות התפרעויות ויידוי אבנים בהם נפגעו לא מעט אנשים באיזור ירושלים.

בואו נשאל את עצמנו את השאלה כמה פעמים נהרגו יהודים על ידי ערבים במדינה הזו? האם יהודים יוצאים לרחובות וזורקים אבנים על כוחות הבטחון לאחר כל פיגוע שמבצעים

מרצחים ערבים? האם בכל פעם שמפגעים מתפוצצים והורגים ילדים חסרי ישע ברחובות תל אביב,ירושלים או כל מקום אחר בישראל יהודים יוצאים ופוגעים באלו האמונים על בטחונם?

ההתנהגות הזו אליה אנו רגילים חייבת להיפסק, יידוי אבנים על אנשי כוחות הביטחון חייב להיות מוגדר בחוק כפתיחה באש – ממש כמו ירי בנשק חם כך שאלה מצדם יוכלו להגן על עצמם ולירות בחזרה בנשק שניתן להם על ידי המדינה על מנת להגן על עצמם ובינתיים, משמש כמטאטא.

לא פעם הזכרנו את השימוש הציני שעושים שכנינו בחוקי הדמוקרטיה על פיהם אנו חיים במדינתנו ובעולם המערבי בכלל, חוקים שהם עצמם אינם מאמינים בהם ולא מצייתים להם אבל הם מצפים שאנו ננהג בהם על פי אותם חוקים וסטנדרטים, אולי אם טיפול בהפרות סדר היה נעשה בצורה מעט יותר יעילה ואגרסיבית לא היינו רואים מיידי אבנים זורקים סלעים קטלניים על חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל חסרי האונים.

חישבו על כך, אם הייתם אתם במקום אותם החיילים או שוטרים עומדים אל מול קהל של מאות מתפרעים הזורקים אבנים השוקלות כמה קילוגרמים לעברכם וכל שאתם יכולים לעשות הוא לירות כדורי גומי באוויר או משהו בסגנון…הרי ברור שאין כאן הרתעה של ממש ואין שום דבר המונע מאותם פושעים להמשיך וליידות אבנים, הרי גם אם תופסים אותם ועוצרים אותם לא ממש מענישים אותם.

לאחרונה צפיתי בסרט בשם -”Unthinkable” או בעברית – לא יעלה על הדעת, בסרט טרוריסט מוסלמי מסתיר מספר פצצות גרעיניות במספר ערים בארה"ב ואז פשוט ניגש לקניון מרכזי ועומד אל מול המצלמות על מנת להיתפס. בסרט מדגישים מאד את העובדה שאותו טרוריסט לא ממש פחד להיתפס והוא אפילו מציין זאת בקטע מסויים בסרט ושואל "מה אתם יכולים לעשות?” ואין משפט המתאר את חוסר האונים שלנו אל מול אויבנו, החוקים שלנו – אותם אלו שנועדו לשמור על זכויות האדם שלנו – פוגעים בנו יותר מכל.

ישנו משל יפה על צפרדע ועקרב, העקרב רוצה לחצות את האגם ומבקש מהצפרדע להעביר אותו על גבה, הצפרדע חוששת שיעקוץ אותה למוות ואז טוען העקרב שאין לה מה לפחד, אם יעקוץ אותה למוות כאשר הוא על גבה באמצע האגם, היא תמות אבל הוא יטבע וימות בעצמו, הצפרדע מסכימה והם מתחילים לחצות כאשר העקרב על גבה. באמצע האגם העקרב אל יכול להתאפק מרים את עוקצו ועוקץ את הצפרדע למוות, הצפרדע מבולבלת בפרפורי הגסיסה האחרונים שואלת את העקרב "למה? עכשיו גם אתה תטבע ותמות" העקרב עונה, אני מבין אבל אני עקרב – זה מה שאני!” ושניהם טובעים.

שיחות שלום ולהתראות

כל אדם שמעט שכל בקדקודו יכול להבין ששלום, שלום אמתי לעולם לא ישרור באזורנו. המזרח התיכון החדש הוא אותו מזרח תיכון שהתרגלנו אליו רק שהשחקנים המרכזיים בעלילה השתנו מעט. כל אחד מהם מביא אמירות חדשות וכל אחד מהם מייחל להיכנס לספרי ההיסטוריה, אבל מכאן ועד להסכם שלום עוד ארוכה הדרך.

בכל סבב שיחות שלום (כל שנתיים בערך) עולה שאלה כזו או אחרת שהיא סוגייה במחלוקת ועליה נופל דבר – בסופו של דבר. הפעם, בחרו השחקנים (או אולי הבובות) להתמקד בשאלת ההכרה במדינת ישראל.

אני חייב לעצור כאן ולשאול שאלה:

נניח שהפלסטינים יאמרו שהם מכירים במדינת ישראל כמדינה ריבונית בעלת זכות קיום, ונניח שיאמרו זאת מעל במות העולם, האם זה העניין שיעשה את השינוי? האם זה יפסיק את הטרור? האם משפט אחד יכול לשנות עשרות שנות שנאה בין העמים?

רק מלראות חדשות אפשר להבין שאין חדש תחת השמש, השיחות עוד לא התחילו וכבר אנו חווים פיגועי טרור, חילופי אש ברצועה, ירי על יהודים בכל מני מקומות ואם אתם שואלים אותי, כבר היה טוב יותר לפני שהתחילו לדבר, לפחות אז יכולנו להגיב כראוי.

הבעיה שלנו היא ששכחנו איך הגענו לכאן, מה הביא אותנו לארץ הזו ומה השאיר אותנו בחיים כאשר כל צבאות ערב יצאו נגדנו בבת אחת – מספר פעמים. לא היו אלו שיחות שלום ולא האמריקנים ולא האיחוד האירופי ולא הנשק המתקדם שהיה לנו או יש לנו, דבר אחד בלבד החזיק אותנו בחיים ודחף ללא הרף מאות אלפי צעירים ללבוש מדי צבא ולצאת מהבית החם אל שדה הקרב המאיים ולהילחם בחירוף נפש, לעתים עד הסוף המר, אותם אלה שקיפחו נפשם ידעו דבר אחד – אין לנו ארץ אחרת!

לנו אין לאן ללכת, אותנו לא אוהבים בשום מקום מאז ועד עולם, וזה משעושה את עם ישראל לאומה הגדולה בעולם, והחזקה ביותר בעולם.

אז אולי המנהיגים משחקים בנדמה לי או אולי כל אחד מנסה להראות ש…”הנה ניסיתי…” אבל לנו האזרחים הפשוטים החיים את חיי היום יום וברור לנו כשמש מה הוא העתיד הצפון לנו ובאיזה הווה אנו חיים.

אז אולי כדאי להפסיק לבזבז את כספי מדינת ישראל בנסיעות שווא לקמפ דייויד או ואי ריבר או כל מקום אחר בו עושים כאילו, כשהפלסטינים ירצו שלום, הם יכולים להגיע למשרד ראש הממשלה כאן בירושלים , לשבת ולומר משפט אחד – אנחנו רוצים שלום!

כותבים על נבחרת ישראל

נבחרת ישראל בכדורגל תשחק היום בשעה 20:00 מול הנבחרת הלאומית של גיאורגיה (גרוזיה למי שלא הבין עדיין) והפרשנים חוגגים. אחרי תקופת ההשפלה עם קשטן במוקדמות המונדיאל הגיע פרננדז שנראה כאילו ואף טוען שהוא מאמן שאוהב לשלוט במשחק. אז נכון שאפשר לומר הרבה מאד דברים על כל אחד, גם על קשטן, גם על פרננדז, גם על שרף שמבקר את כל מאמני הנבחרת אחריו בקיצור על כל אחד, אבל מה שאני לא ממש מצליח להבין הוא המנטרה הזו של הפרשנים המחדירים לכולנו – גם לשחקני הנבחרת הלאומית שלנו, שאנחנו קבוצה חלשה יחסית. באחד ממדורי הספורט הנחשבים הציגו הרכבים שונים שאולי נבחרת ישראל תפתח את המשחק איתם, ועל אחד ההרכבים נאמר שהוא הבטוח מכולם ומומלץ לו לפרננדז לפתוח עם ההרכב הזה, עוד נאמר שם כי נבחרת ישראל צריכה לדעת את מקומה.

עכשיו, אני שואל את אותו כותב מאמר חסר תוחלת באותו מדור ספורט, האם אתה מאמן הנבחרת? כי אם כן אז הצלחת לשטות במדינה שלמה! לואיס פרננדז הוא מאמן הנבחרת, ההרכב שהוא יעלה למשחק הערב יהיה ההרכב שהוא חושב שיהיה הטוב ביותר, ואיומים כאלה כמו" ישראל צריכה לדעת את מקומה" נועדו ללוזרים וטפשים שבאים להראות ולא לנצח משחקי כדורגל.

עוד אומר לאותו אחד שמוטב לו שיפסיק לבקר את האנשים שבאמת עובדים לקידום הספורט בישראל ואולי יחשוב לבקר מעט את הכתיבה שלו ואת מה ששחקני הנבחרת שלנו חושבים כאשר הם קוראים (והם קוראים) כתבות מורידות מורל שכאלה.

וינר עולה למגרש לנצח לא לעשות כאילו, אין מושג כזה "להפסיד בכבוד" זה מושג של אלו שמפסידים בלבד, וגם המשפט "העיקר לא הפסדנו – תיקו זה מכובד" אינני רואה כל כבוד בתיקו, תיקו הוא נחמה לטיפשים.

אסיים בברכת הנבחרת מי יתן ויהיה לנו חג שמח ושנה טובה.

אל אל ישראל…!

האם צריך ללמוד קוסמטיקה?

לכל בחורה יש את הקוסמטיקאית שלה. זו שאחראית לסדר את הגבות, “לעשות שפם", “לעשות ציפורניים", “להוציא שחורים ועוד מגוון מטלות האמורות ליפות ולשפר את המראה החיצוני שלה, אולם הנה חומר למחשבה – האם בדקת פעם מה היא הכשרתה של אותה הקוסמטיקאית? האם עצרת לרגע לחשוב שיכול להיות שאת מוסרת את גופך בידי אדם לא מיומן או לא מקצועי?

קוסמטיקאית לא מקצועית עלולה לגרום נזק לא מועט על ידי טיפול לא נכון או לק מקצועי, למשל, בניית ציפורניים בשימוש בכלי עבודה לא נקיים עלולה לגרום לפטרת הציפורניים ולחודשים ארוכים של סבל וטיפולים, ניקוי פשוט של עור הפנים עלול להפוך מתהליך טיפוח יופי להליך רפואי שמטרתו לשחזר את מצב העור הבריא. למרות שאין הציבור הרחב מודע לכך במיוחד, תחום הקוסמטיקה אינו תחום חובבני  במקורו אולם משום מה במדינתנו הקטנטונת – כל אחת פותחת לה מכון יופי מבלי שתיקח אפילו קורס קצר בטיפוח וטיפול מה שיקנה לה ידע ושיטות עבודה בסיסיות ההכרחיות לביצוע טיפולים שכאלה.

אם את חושבת לגשת לקוסמטיקאית בקרוב – בדקי היטב אל מי את הולכת, בקשי לראות תעודות מתאימות, שאלי על נסיון, קבלי המלצות וחוות דעת ממכרים וחברים לגבי טיפולים שונים שביצעו אצלה, לא כל מי שיודעת לבצע ניקוי פנים עם סבון פנים היא קוסמטיקאית.

חשבי היטב על אופן הטיפול שאת ניגשת לבצע, מומלץ מאד להתחיל בטיפול קטן על מנת לבסס חוות שעת שלך על אותה הקוסמטיקאית ומוצרי הטיפוח בהם היא משתמשת וכמובן לראות את תוצאות הטיפול בימים הקרובים לאחר יישום התכשירים על עורך.

עניין נוסף לא פחות חשוב – לא תמיד מכוני יופי וטיפוח גדולים מספקים שירותי קוסמטיקה איכותיים, חשוב לבדוק מי מטפל בך ובאילו תכשירים.

לסיכום – בחירת קוסמטיקאית מקצועית אינה משימה פשוטה וחשוב לבדוק היטב – אחרי הכל – מדובר בגוף שלך!