ארכיון חודשי: אוקטובר 2010

זורקים אבנים באום אל פחם

טוב נכון, זו מדינה דמוקרטית, ונכון שיש לכל אדם זכות להפגין, ונכון שכל אחד יכול לצאת לרחוב, אבל לא ראיתי באף מקום המתאר את זכויות האדם, לא בחוקי מדינת ישרל ולא בחוקים הבינלאומיים, אזכור או סימון לכך שזכותו של כל אדם לזרוק אבנים ולפגוע בחפים מפשע תוך כדי הבעת דעתו בנושא מסוים.

מה שאני לא מבין הוא מדוע מדינת ישראל מבליגה בכל פעם מחדש? מדוע אנחנו "מקבלים" את זה שאזרחי ישראל באום אל פחם מקבלים "אישור לא כתוב" לזרוק אבנים על שוטרים? האם לכולם מותר? אולי בפעם הבאה בהפגנה של גלעד שליט נזרוק אבנים? הרי המשטרה לא ממש עושה משהו בנידון?

אז נכון שאפשר לומר שאלו קיצונים ונכון שאפשר לומר שלא כולם עושים את זה – אבל זה יהיה לשקר לעצמנו. בהפגנות מסוימות של בני מיעוטים בישראל, הפך עניין זריקת האבנים מנהג קבוע, וכמובן אם המשטרה לא עושה ממש משהו בנידון אז למה לא?

מדינת ישראל ומשטרת ישראל צריכים להגיב בחומרה על אירועים כמו זריקת אבנים, אבל היא קליע לכל דבר, אולי במהירות נמוכה יותר אבל במסה גדולה הרבה יותר, אבל שנזרקת לעבר ראש של אדם יכולה להרגו בנקל, האם לא די בכך לקרוא לילד בשמו? זריקת אבנים=נסיון הריגה בדיוק כך וכך גם צריך להתייחס לאותם "מיידי אבנים" כאשר תופסים אותם.

בכלל "מיידי אבנים" נשמע עדין מדי, כאילו "מה הם כבר עשו? זרקו קצת אבנים על שוטרים…” חברה, חד וחלק, ניסו לפגוע בצורה חמורה ואם יכלו גם להרוג שוטרים וחיילים וכך צריכה מדינת ישראל ומשטרת ישראל להתייחס לאותם מפגעים, אינני רואה כל הבדל בגישתו של אדם המיידה אבנים על שוטר ואדם היורה לעבר שוטר, מטרתם של השניים אחת – לפגוע באותו שוטר בצורה חמורה ככל שיוכל!

חלמות , מטרות ושאיפות – הדור הבא…

לא מזמן באחת מתוכניות הסאטיר הישראליות הוקרן מערכון של בחור המגיע ללשכת עבודה וכמובן מתרץ ומסרב לכל עבודה שמציעים לו בטיעונים שונים ומשונים, היה משפט מחץ, היה הומור טוב אבל מעבר לכך, במאה ה-21 בישראל נראה כאילו הצעירים – כמובן שלא כולם אבל חלק ניכר מהם, לא ממש רוצים לעבוד.

הולך ופוחת הדור הוא ביטוי עדין שאינו מתחיל אפילו לגרד את פני השטח, הילדים שלנו שגדלים היום בין משחק וידאו לצ'יטוט קל ברשת האינטרנט חולמים את החלום, אם נעז לומר, האמריקאי, לעשות הרבה כסף – מהר – ו"לצאת לפנסיה". אינני חושב שהילדים אשמים כמובן, כי אם אנחנו, דור הביניים, הדור שגדל בעולם שבו החנונים וה"יורמים" הם סמל הסטטוס , הדור הראשון שהעז לחלום על מליונים במקום על עבודה במוסד ציבורי, “עבודה קבועה" ב"מקום מסודר".

אם כן מה רע לחלום?

בכלל לא רע, רק שלפעמים צריך להתעורר מן החלום ולהכיר במציאות, רק חלק מאד קטן מן האנשים יהיו מליונרים (על פי הגדרה) וסביר להניח שהרב המוחלט של בני גילכם עובדים קשה בדיוק כמוכם על מנת להרוויח את לחמם, אבל החלום נשאר והמרירות שבאי השגת החלום נמצאת שרירה וקיימת ואפילו מציקה ומעיקה גם לבני דורנו.

אחד הלקחים שלי  בחיים ואני  די  בטוח שכל מי שמעט נסיון בחיים מאחריו, הוא שהחיים אינם מחלקים מתנות, צריך לעבוד קשה עבור כל דבר ששיך לנו או שאנו רוצים שיהיה שייך לנו. חלומות גדולים הם דבר מעולה (הרי באנגלית אומרים תכוון לכוכבים תפגע בירח) אבל צריך גם קצת חלומות קטנים, כאלה שאף אחד לא מעז לדבר עליהם, חלומות על בית קטן, משפחה אוהבת, להתפרנס בכבוד וכן הלאה, ואולי לאחר השגת חלומות שכאלה ניתן יהיה לחלום בענק, ממש כמו שעשינו כשהיינו ילדים.

שם המשחק הוא "צעדי תינוק", נכון ששאיפות גבוהות היא תכונה חיובית אבל הצבת מטרות הולכת יד ביד אתה ואם אין מטרות, אז אין דרך ולבסוף גם אין חלומות

60 ומשהו שנה באיחור

שישים ומשהו שנה באיחור מגיע לו התיקון לחוק כי כל אדם המבקש להיות תושב מדינת ישראל חייב יהיה להשבע אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

ההצעה עברה קריאה ראשונה ועוד ידונו בה וישנו אותה כהנה וכהנה, אבל עצם הרב שתמך בהצעה מראה כי יש לנו תקווה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר כי מי שרוצה להחשב אזרח מדינת ישראל חייב יהיה להצהיר אמונים למדינת ישראל, מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, והיא מדינה דמוקרטית. ואולי עכשיו יתחיל הערפל להתבהר ונבין מי מאלו המבקשים להיות תושבי ישראל באמת מאמינים שמדינת ישראל היא קודם כל ומעל לכל מדינת היהודים.

אין לנו ארץ אחרת, מדינה יהודית יש רק אחת בית לעם היהודי יש רק אחד.

זה לא ממש חדש , הרעיון של להשבע אמונים למדינה בה חי אדם הוא רעיון חיובי הקיים במדינות נאורות כבר שנים רבות, ארה"ב למשל ביססה כבר מזמן את מעמד שבועת האמונים כחלק מתהליך האזרחות שלה, וכך גם מדינות רבות בעולם, למילים יש כח מילים מניעות את העולם מכל הבחינות, גם מבחינה פוליטית גם מבחינה חברתית ומכל בחינה אחרת.

שיפוצים ושיפוציניקים

ישנן מילים שנטבעו בשפה העברית או אולי מוטב לומר בסלנג הישראלי ולא ממש מבינים את משמעותן. מסתבר, שישנו קהל רחב של אנשים שהבין בצורה לא נכונה את משמעות המילה שיפוצניק.

שיפוצניק אמור להיות, על פי מיטב ההגיון , אדם שעיסוקו הוא שיפוץ בתים, ככזה אמור השיפוצניק לספק עבודות שיפוץ וחידוש חדרי הבית או הדירה בזמן קצוב ולקבל על כך תשלום. משום מה, לא מעט שיפוציניקים הבינו ששיפוצניק פשוט מקבל כסף, את העבודה כנראה מישהו אחר אמור לעשות.

אלפי אנשים ברחבי ישראל מחפשים אחר אנשי השיפףוצים שלהם שכבר קיבלו חלק מן הכסף עבור עבודתם כמובן (בשביל חומרים מה?) ואז, באורח פלאי נעלמו מעל פני האדמה, הטלפון שלהם נפל לשירותים בדיוק באותו יום שהתקשרתם, היו במיון בבית חולים בגלל מסטיק שנדבק להם לנעל ועוד סיבות רבות ומגוונות, ומי סובל? אנחנו כמובן.

הבעיה איתם עם העם הזה של השיפוציניקים הוא שקשה מאד להבחין בין שיפוצניק מקצועי שמגיע לעבודה לבין שיפוצניק שבא לעבודה.

אז באמת מבחינים בי השניים? אין אפשר להבדיל בין איש מקצוע בתחום השיפוצים עליו אפשר לסמוך לבין כזה שייקח את כספכם והעבודה (אם בכלל) תסתיים לה בעוד מספר חודשים בדרך כלל על ידי שיפוצניק אחר.

אינני מכליל כמובן את כל בעלי המקצוע בתחום השיפוצים אבל ישנו איזה מן טרנד בתחום ואנשים היום נזהרים מעט יותר, אז כמובן שאנשי מקצוע איכותיים נפגעים ומאבדים עבודה בגלל אותם אלה שלא נוהגים ביושר או בצורה מוסרית, אבל אותי כלקוח, זה ממש לא מעניין, מעניין אותי למה הבית שלי נראה כמו שדה כבר 4 חודשים!