כובד החדשות

צר לי, אכן צר לי להודות כי בתקופה האחרונה אינני מקשיב, קורא או רואה חדשות.

נמאסו עלי הידיעות על המלחמה הממשמשת ובאה (כבר כמה שנים) עם אירן, סוריה, החזבאללה ומי לא.

נמאס לי לשמוע על המחאה החברתית שהפכה ללא כל כך מחאה ולא כל כך חברתית, נעלמת ובאה מופיעה ונמוגה לה אל מול גלי הגזירות שמטילה הממשלה על אזרחיה המסכנים.

נמאס לי לשמוע על פרשת השחיתות הקודמת ומיד לאחריה על פרשת השחיתות הבאה כאילו באמת חשבנו שאנחנו עם סגולה, שכל ישראל אחים וכל שאר המיתוסים המלווים את עם ישראל.


עוד לא מעט דברים נמאסו עלי כאן בארץ חמדת אבות אבל בעיקר, בעיקר נמאס לי להרגיש כמו סמרטוט הרצפה של כולם.

אני עובד 15 שעות ביום ובכל זאת עושה חשבון מה לקנות בסופר ומה לא.

חושש לעתידם הכלכלי של ילדי וכיצד הם יסתדרו אם כבר היום צריך זוג צעיר למכור את נשמתו לשטן רק כדי לקבל סיכוי למשכנתה.

וכמובן חושש מאד לעתידי הכלכלי בגיל זקנה כשכל שוק הפנסיה הפך למרקקה אחת גדולה.


פעם, לפני הרבה שנים, סיפרו לי כי מדינת ישראל היא המדינה שלנו, ורק כאן יהיה לנו טוב, פטריוטיות הייתה חלק מן ההוויה הישראלית והמדינה מעל לכל, היום , לצערי, ממש לא מעניין אותי מה קורה עם מי ולמה, אני כל כך מוטרד ועסוק בסיפוק צרכי משפחתי שכל השאר הופך עמום עד כי אינני יכול לראות מאומה מעבר למסך הערפל הנקרה מלחמת ההישרדות של האזרח הישראלי – ולא, לא מול איומי הטילים , לא מול המחבלים המאיימים בכל יום על חיי אזרחים ולא מול האירנים שמאיימים לפוצץ את כל האזור, פשוט הישרדות יום יומית , מה שקוראים "להביא אוכל הבייתה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

+ 37 = 42