ארכיון הקטגוריה: משלים

הכד הסדוק

לאישה סינית זקנה היו שני כדים גדולים, כל אחד נתלה מקצה מקל שהיא תלתה על צווארה.

לאחד הכדים היה סדק, ואילו הכד השני היה מושלם, ותמיד העביר כמות מלאה של מים.

מהדרך הארוכה שבין הבית לנהר – הכד הסדוק הגיע רק חצי מלא.

כך זה המשיך על בסיס יומי במשך שנתיים, כשהאישה מביאה הביתה רק כד וחצי של מים.

כמובן שהכד המושלם היה גאה בהישגיו.

אבל הכד הסדוק היה מסכן ואומלל, הוא התבייש בחוסר שלמותו, ובכך שיכל לעשות רק חצי מהעבודה שהוא נועד לעשות.

יום אחד, ליד הנהר, אחרי שנתיים של תחושת כישלון מוחלט, פנה הכד הסדוק אל האישה הזקנה:

"אני מתבייש בעצמי! בגלל הסדק שבי המים נוזלים כל הדרך מהנהר לביתך!"

האישה הזקנה חייכה ואמרה: "האם הבחנת שבצד הדרך שלך יש ערוגת פרחים? ולא בצד השני?"

"זה בגלל שתמיד ידעתי על הפגם שלך, לכן זרעתי זרעים בצד הדרך שלך. ובכל יום שבו חזרנו מהנהר לבית – השקת אותם"

"במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים היפים הללו ולקשט את השולחן"

"אם לא היית כפי שאתה, לא היה החן הזה בתוך הבית"

לכל אחד מאיתנו יש את הפגמים המיוחדים לנו. אבל אלו הסדקים והפגמים של כל אחד ואחד מאתנו שעושים את חיינו יחד כה מעניינים ומספקים.

צריך להסתכל על כל אדם בזכות מה שהוא, ולהתבונן בטוב שבו.

בונים את החיים

החיים הם "פרויקט עשה זאת בעצמך"

היו היה נגר מבוגר שהחליט לפרוש מעבודתו.
הוא פנה למעסיק שלו, ותיאר תוכניותיו
לפרוש מעסקי בניית הבתים במטרה ליהנות ולבלות במחיצת אשתו ומשפחתו המורחבת.
למרות הצער הכרוך בהפסד הכנסה, הוא הסביר כי זה הצעד הנכון עבורו.
המעסיק שהצטער מאד למשמע בקשת העובד המצטיין שלו, ביקש ממנו כטובה אישית לבנות רק עוד
בית אחד נוסף.
הנגר הסכים, אך לא היה קשה להבחין, שליבו יוצא אל החופש והוא לא מרוכז בעבודה.
הוא השתמש בחומרים פשוטים והעבודה בכללותה הייתה באיכות נמוכה. זו בפירוש לא
הייתה הדרך לחתום קריירה של מצוינות.
כאשר סיים הנגר את מלאכתו, הגיע המעסיק אל הבית, העניק לנגר מפתח לדלת הכניסה
ואמר:
"זה הבית שלך, זו המתנה שאני נותן לך".
הנגר המזועזע אמר בקול שקט:
"לו רק הייתי יודע שהבית הזה מיועד לי,
הייתי עושה הכל בצורה אחרת".
מוסר השכל :
אנו בונים את חיינו יום אחר יום,
לעיתים אנו לא משקיעים את הטוב ביותר שאנו יכולים לתת.
ברגע של זעזוע אנו מבינים שאנו צריכים לחיות בבית שבנינו,
ואם היינו יכולים לחזור לאחור
היינו עושים את זה בצורה שונה וטובה יותר.
עלינו לזכור, החיים הם "פרויקט עשה זאת בעצמך",
הגישות שלנו והחלטות שאנחנו עושים היום,
"בונים" את ה"בית" בו נחיה מחר.
בואו נבנה אותו בתבונה!

נשלח על ידי אבי: מוצרי פרסום

משל – לחישת הדב

שני חברים יצאו למסע בהרים, לפתע הגיח מן הסבך דב, אחד החברים מיהר וטיפס על עץ, החבר השני שנותר לבדו אל מול הדב לא ידע מה לעשות ונפל לאדמה בהעמידו פני מת. הדב התקרב לחבר שהיה מוטל כעת על האדמה ללא ניע ועוצר את נשימתו, רחרח אותו בפניו ואזנו הסתובב סביבו שוב ושוב רחרח את פניו ואזנו, והלך מן המקום.
לאחר שהיה במרחק בטוח ירד החבר שטיפס על העץ אל האדמה ושאל את ברו בבדיחות הדעת: "מה לחש לך הדב…?".
ענה החבר שהיה מוטל על האדמה: "הוא לחש לי עצה חשובה מאד…"
"מה?" שאל זה שירד מן העץ.
"הוא אמר לי שאין זה חכם במיוחד לצאת לטייל עם חברים שנוטשים אותך בעת צרה…."

צריך לשבת מאד מאד גבוה….

עורב ישב על עץ, ולא עשה כלום כל היום.

ארנב קטן ראה את העורב ושאל אותו:

"גם אני יכול לשבת כמוך ולא לעשות כלום כל היום?"

העורב ענה: "בודאי. למה לא?"

אז הארנב התיישב על האדמה מתחת לעורב ונח.

לפתע הופיע שועל, קפץ על הארנב וטרף אותו.

מוסר ההשכל של הסיפור:

כדי לשבת כל היום ולא לעשות כלום, צריך לשבת מאוד מאוד גבוה.

בהזדמנות מיוחדת.


את הקטע הבא קיבלתי לתיבת הדוא"ל שלי הוא מאד ריגש אותי וחשבתי לפרסם אותו כאן כדי שכולם יוכלו להסיק כל אחד את מסקנותיו שלו:הזדמנות מיוחדת

קטע אמיתי ויפה שקראתי וכדאי לכולם לאמץ (תקדישו כמה דקות שווה).

הקטע נכתב ע"י חגית אקשטיין וזה הולך ככה:

"הגיס שלי פתח את המגירה האחרונה בשידת המגירות של אחותי, והוציא משם חבילה עטופה בנייר אריזה. "זה" , הוא אמר לי בפתחו את העטיפה, "זה סט לבני נשים מאוד מיוחד". הוא הוציא את החזייה והתחתון מאריזתם, והושיט לי אותם ליד, הם היו מקסימים ביופיים, עשויים משי, בעבודת יד, שוליהם מעוטרים מתחרה עדינה. תווית המחיר שעדיין היתה מוצמדת אליהם הראתה מחיר אסטרונומי. "אחותך קנתה את זה בפעם הראשונה שנסענו לניו-יורק, לפני שמונה או תשע שנים, היא לא לבשה את זה אף פעם, היא שמרה את זה להזדמנות חגיגית ומיוחדת.

ובכן, אני חושב שההזדמנות החגיגית המיוחדת הזו הגיעה היום". הוא לקח ממני את הסט העדין, והניח אותו על המיטה, היכן שריכזנו את הבגדים אותם אנו לוקחים אתנו לחדר המתים כדי להלביש בהם את אחותי בדרכה האחרונה. ידיו רעדו כשהוא סגר את מגירת השידה, ואמר לי "אף פעם אל תשמרי דברים להזדמנות חגיגית ומיוחדת, כל יום שאת חיה הוא הזדמנות מיוחדת.

זכרתי את המילים האלו לאורך כל מסע ההלוויה, וגם בימים שבאו לאחריה, כשעזרתי לגיסי ולאחיותי לעבור את ימי האבל ולטפל בכל הנדרש לאחר החלל שהותירה אחותי במותה הלא צפוי. חשבתי על המילים האלו כשהייתי על המטוס שהוביל אותי חזרה אל ביתי. חשבתי על כל הדברים שאחותי הספיקה לעשות בחייה, מבלי לחשוב שהם היו מיוחדים או חגיגיים, ואני חושבת גם עכשיו על המילים האלו של גיסי. למעשה, הם שינו את חיי כליל:

עכשיו אני קוראת יותר, ועסוקה פחות בלנגב אבק.

אני יושבת על המרפסת ונהנית מהנוף מבלי להתרגש מהעשבים השוטים שצמחו בגינה.

אני מבלה יותר זמן עם משפחתי ועם חבריי ופחות זמן בפעילויות ציבוריות.

אני הופכת את החיים שלי, ככל האפשר, לחוויה שיש לנצור אותה, במקום לסבל שצריך לעבור דרכו.

אני מנסה לאתר את הרגעים הקסומים ולטפח אותם.

אני לא "שומרת" שום דבר, אנחנו משתמשים בכלי האוכל המהודרים ובקריסטלים שלנו בכל "הזדמנות מיוחדת", כמו למשל לחגוג ירידה של איזה חצי קילו במשקל או פתיחה של סתימה בכיור, או הלבלוב של הפרח הראשון באביב.

אני לובשת את הבלייזר המפואר שלי כשאני הולכת לשוק, אם מתחשק לי, התאוריה שלי היא שאם אני נראית ומרגישה מצליחנית, קל לי יותר לזרוק מאה שקל על שקית קטנה של מצרכים מהמכולת מבלי להניד עפעף.

אני לא שומרת שום בושם יקר להזדמנות מיוחדת – מה יש. המוכרים בכלבו והכספרים בבנק הם בעלי אף וחוש ריח בדיוק כמו חבריי המגונדרים הנפגשים במסיבות. "פעם" ו"בהזדמנות" הם מילים שיצאו מאוצר המילים שלי. אם זה משהו ששווה צפייה, שמיעה או עשייה – אני רוצה לצפות בזה עכשיו, לשמוע את זה עכשיו, לעשות את זה עכשיו.

אני לא יודעת מה אחותי הייתה עושה כאן ועכשיו, לו ידעה שמחר לא תהיה כאן עוד, אותו מחר שכולנו לוקחים כל כך כמובן מאליו.

ויש את כל הדברים הקטנים האלה, שאם לא עושים אותם אז אחר כך מתעצבנים למה לא עשינו ועכשיו כבר מאוחר לעשות. דברים כמו מפגש עם חברים שדחיתי או מכתב שהתכוונתי לכתוב ביום מן הימים ולא הגעתי אליו, או להגיד לבעלי לבתי ולקרובים אלי כמה אני אוהבת אותם, סתם כך ובלי סיבה. את כל אלה – אני מנסה לא לדחות, לא לשמור לאחר כך, לא להתאפק מלעשות שום דבר שיכול להוסיף צחוק ואושר לחיי ולחיי הקרובים אלי. ובכל בוקר כשאני פוקחת את עיני, אני מזכירה לעצמי שהיום הוא הזדמנות חגיגית ומיוחדת – כל רגע, כל שנייה, כל נשימה באפי הם מתנה מיוחדת ונפלאה, אסור לבזבז אותם".

סוף ציטוט

יום בלי חיוך הוא יום מבוזבז
וזו לא השמחה שמביאה את הצחוק. הצחוק מביא את השמחה

מה לדייג ולאורח חיים – משל (או …"ואז מה?…")


מוקדש לסבי – יוסף כהן ז"ל
אדם אחד הלך על חוף הים, והבחין בדייג שהיה יושב עם חכתו, ודג, תוך כדי שהוא צופה באותו דייג, לא יכל האדם שלא לשים לב
מד לדייג ולאורח חיים
למיומנות של אותו דייג, מדי כמה דקות, היה מעלה בחכתו דג, מנקה אותו, מדליק את המנגל הקטן שלידו, צולה את הדג, אוכל אותו ומקנח בכוס קפה. כך צפה האדם בדייג שעה ארוכה, לבסוף ניגש אל אותו דייג ואמר לו:
"תאמר לי, אני רואה שאתה מאד מיומן במלאכת הדייג, מדוע לא תרכוש לך סירה ורשת ותצא לים לדוג?"
"ואז מה?" השיב הדייג.
אז כמובן תמכור את הדגים שתדוג ויהיה לך כסף"
"ואז מה?" השיב שוב הדייג.
"בכסף שתרוויח, תעסיק שני עוזרים, תקנה סירה גדולה יותר, ותשווק דגים לכל החנויות בשוק הדגים"
"ואז מה?" התעקש הדייג,
"אז תקנה אוניה ,תעסיק המון עובדים ותפיץ דגים לחנויות ברחבי הארץ."
"נו ואז מה?" המשיך הדייג בשלו.
"או אז תקנה צי של אוניות ותייצא דגים לחו"ל, למפעלים, בתי חרושת ותהיה אדם עשיר מאד."
"נו ואז מה?" שוב פלט הדייג,
"אז תוכל לשבת לנוח ולעשות רק מה שאתה אוהב לעשות!"
"ומה אני עושה עכשיו???" סיים הדייג…..

המשל לעיל בא לומר לנו שלפעמים האושר שלנו נמצא כל כך קרוב ולא צריך לרוץ סביב העולם ולגלות שבסוף האושר נמצא בנקודת ההתחלה….