שוב אנו עדים לכל ההערכות וכל הבאז התקשורתי שיופיע סביבן, היום קראתי כתבה בוואלה עם הכותרת: "נסראללה מעריך: ישראל תצא למלחמה באביב" כל שנה אותם המילים (רק העונה משתנה) וכל שנה ישנם עשרות אנליסטים, כתבים,צלמים ושאר אנשי תקשורת המרוויחים את לחמם על ידי התעוררות שכזו במאבק עם אויבי ישראל. כשזה לא אירן זה לבנון, כשזה לא לבנון זה סוריה תמיד אנחנו מרגישים כאילו הסוף קרב ובא.

השאלה שלי היא פשוטה. האם באמת אלו פני הדברים? או שמא אנשי התקשורת פשוט חסרים אייטמים תקשורתיים ומנסים ליצור כאלה? גם אם חסן נסראללה אמר את הדברים בעיתון לבנוני, האם לא היה חכם יותר פשוט לא להתייחס אליהם? פשוט לא לתת לו במה? למי זה בדיוק מועיל? לי כאזרח בטח לא! ואני בטוח שלעוד הרבה כמוני. ישנם אנשים האמונים על בטחון המדינה ואני די בטוח שהם עושים עבודה טובה, ואם ישנו איום שכזה הם יטפלו בו בצורה הטובה ביותר האפשרית אבל אם אין איום ממשי אזי התקשורת פשוט מלבה אותו.

הייתי רוצה לחשוב שהאינטרסים של עולם התקשורת הולכים יד ביד עם התקשורת של אזרחי המדינה אולם מסתבר שלא כך הדבר. כאשר יש סקופ כל השאר זז הצידה (למעט עניינים משפטיים כמובן) ואותו אייטם מפורסם מבלי לחשוב פעמיים למי זה טוב? האם יועיל לקורא הממוצע לדעת את המידע הזה או לא? אולי בעצם פרסום האייטם הוא "מגשים את עצמו"? (בדומה לנבואה המגשימה את עצמה אלא שמדובר בכתבה המגשימה את עצמה).

אולי הגיע הזמן למה שפעם קראנו "צנזורה" בתחום הביטחון לפחות, הרי לא מסובר במשחק ילדים – האיום הם ממשיים ואין לנו כל צורך במלחמה או בדיבורים על מלחמה אלא אם אותה מלחמה ממש עומדת בפתח.

וקצת ציניות….למה שישראל תפתח במלחמה באביב? זו לא שחיילי צה"ל יורים טוב יותר בעונת הפריחה. הטנקים שלנו לא נוסעים טוב יותר על עשב ירוק…

למה לא בחורף? או בקיץ? (אה את זה כבר שמענו…) ולמה לא בפורים?

למה שמדינת ישראל תצא למלחמה מול לבנון או החזבאללה אם הם לא יורים? אם הכותרת הייתה "אנחנו נשגר טילים על ישראל באביב וישראל תצא למלחמה מולנו" הייתי מבין אבל גם אז המילה "אביב" הייתה נשמעת לי קצת הזויה כשהיא יוצאת מפיו של חסן נסראללה.

הרי חסן נסראללה הוא שרלטן חסר חוט שדרה השולח את אנשיו למות במסווה של מלחמה למען שלום לבנון (או העם הלבנוני) וכשמגיע תורו לתת את חלקו (או חלקים ממנו יש לומר) למען המטרה, הוא בורח ומתחבא. כאחד שאין לו יותר מדי שכל – למרות שאצלנו בתקשורת מכנים אותו חמקמק, ערמומי, טקטיקן וכיוב' – הוא בודאי היה כבר במספר כוונות של חיילי צה"ל, לטעמי לא מחסלים אותו פשוט כי נוח לנו להתעסק איתו ודמות התינוק בחיתוליו שהביא איתו אלי יצפאן לתמונת המלחמה בזמן מלחת לבנון השניה (שזה שם מצחיק לכשעצמו – תודו).

לסיכום הייתי רוצה לשמוע קצת יותר פירוט, מתי באביב? מלחמה על שום מה? אם מר נסראללה הוא מדיום וביכולתו לחזות את העתיד – אז לדעתי הוא היה יושב כבר בירושלים ולא בבונקר מתחת לאדמה.

עד כה נמנעתי מלכתוב על הנושא בשל רגשות מעורבים. כרגע ראיתי את הקלטת שהגיעה לידי הטלויזיה הישראלית של גלעד שליט בשבי מקריא מכתה מדף ומחזיק בידו עיתון פלסטיני.

כמה אוזלת יד יכולה מדינת ישראל להפגין?

כמה חלשים עוד נוכל להראות?

כמה הזדמנויות לענות אותנו נפשית ופיזית ניתן להם?

קודם כל הנה כמה רעיונות לממשלת ישראל:

מדיניות חדשה לאסירים הפלסטינים

קודם כל להתחיל לפעול בצורה דומה לחמאס וכל שאר השרצים. למנוע זכויות סיקור לאסירים הערבים בישראל. אין יותר ביקורים

דבר שני למנוע כל מידע לגבי אסירים פלסטינים  למשפחות או לכל אדם אחר, ממש כמו שהם עצמם עושים לאסירים שלנו שנחטפים על ידיהם.

ולא משנה מי מגיע, הצלב האדום, האו"ם לא משנה, פשוט להלחם עם אש באש לא להתכופף.

להחזיר את גלעד שליט הבייתה

לשחרר את המרצחים הפלסטינים הכלואים בבתי הכלא שלנו, ומיד לאחר שגלעד חוזר הבייתה לצוד אותם אחד אחד.

מכת מנע לפלסטינאים

מיד אחרי שגלעד שליט חוזר לביתו, יתחיל מבצע "עופרת יצוקה 2" להסביר להם בשפתם מה קורה למי שמתעסק עם מדינת ישראל,אזרחיה וחייליה.

אולי אז יחזור כח ההרתעה הישראלי המפורסם שאבד מזמן.

לצוד בכל מחיר את החוטפים

כמו שעשינו לרוצחי אולימפיאדת מינכן – לא לוותר לחוטפים מיד אחרי שגלעד שליט חוזר לביתו, לדלות כל מידע שניתן לדלות ממנו, ולחסל את כל המעורבים בחטיפה ללא אבחנה בגיל או מין.

בקיצור, צריך פשוט להתחיל להתנהג כמדינ הנלחמת הטרוריסטים ולא בצבא השוודי. אין מולנו אויב שמכבד דמוקרטיה ואין שום סיבה שניתן לו להנות ממנה. מי שלא מציית לחוקים לא מגיעה לו ההגנה שמספקים אותם חוקים.

כבר מזה זמן רב אנו חיים במדינת ישראל בה מוכתב קצב החיים על פי הערבים, משהו צריך להעשות על ידי ממשלת ישראל, לא יתכן שנפחד ללכת או לשלוח את ילדינו לרחובות המדינה שעליה נלחמנו עד היום ואט אט אנו מאבדים אותה.

הבדיחה הנקראת חוק טל המבטיחה להסדיר את ההשתמטות מצה"ל ולעגנה בחוק פשוט מקוממת, ועוד יותר מקומם אותי שאנחנו אלה ששירתו בצה"ל לא עושים כלום בנדון – הרי זו פשוט תעודת עניות למדינת ישראל שכל מי שחובש כיפה והולך לישיבה לכמה שעות ביום יכול פשוט לא לשרת, מה יותר קל מזה? והסיפורים על שירות אזרחי הם בדיחה לא פחות קטנה. מספרים לנו על אחוזים הולכים וגדלים של אברכים התורמים בצורה של שירות לאומי? ובכן בואו ואספר לכם על אחוזים, אחוזים סופרים מכלל האוכלוסיה ולא אחוזי גידול, תמיד מציגים לציבור "הטיפש" את הנתון המעודן ביותר כדי שלא תקום סערה על מה שלא רצים, איזה גידול? כמה אברכים מתגייסים לצה"ל כל שנה, זה מה שמעניין.

אחד מן השלושה צריך לקרות:

1. ביטול שירות החובה

2. לחייב את כולם לשרת ללא יוצא מן הכלל

3. לשלול זכויות ממי שלא שירת בצה"ל

אבל לא תיתכן מדיניות עקומה בה מי שלא שירת בצה"ל רק מרוויח, מעין "זכייה בלוטו", גם שלוש שנים באזרחות בהם משיג אותו משתמט יתרון משמעותי על בני גילו אם בעסקים או בלימודים או בכל דבר אחר, וגם הזכויות שהוא מקבל זהות לאלה של מתגייס או טובות יותר.

אני מרגיש פראייר! אני שירתתי בצה"ל שירות מלא (וקצת יותר) ואני מרגיש שרימו אותי ועבדו עלי, סיפרו לי שזו זכות יותר מאשר חובה, וסיפרו לי שיש לנו הרבה אויבים ושחייבים להגן על המולדת, איזו מולדת? זו ששולחת רק מי שלא מכיר קומבינות לחזית? אותה מולדת שנותנת את אותם תנאים וזכויות לאזרחים ששירתו וחלקם אף חירפו נפשם ולמשתמטים שבחרו לברוח מן הנטל? (שלא לדבר על ערבים).

אם אני הייתי אחראי על הנושא, דבר מאד פשוט היה קורה:

1. מי שלא שירת בצבא שירות מלא – לא זכאי לזכות הצבעה.

2. מי ששירת בצה"ל יקבל הנחה במס ההכנסה שלו למשך כל עוד הוא או היא חיים במדינה.

3. הנפקת כרטיס "אזרח למופת" המחייב כל בית עסק להקנות הטבות כאלה ואחרות לאלו ביננו ששירתו בצה"ל.

4. משכנתא בערבות המדינה ובריבית מינימלית לאלו ששירתו בצה"ל.

ואולי אפילו הייתי חושב על עוד כמה הטבות, כך שלאלה שלא שירתו בצה"ל לא תהיינה תלונות (על אפליה הם לא יכולים להתלונן – עצם אי שירות בצה"ל הוא אפליה), אלו רק הטבות שיגרמו למי שחושב לא לשרת בצה"ל – לחשוב שוב ואולי כן לשרת בצה"ל לא בשירות לאומי ולא בשירות אזרחי ולא בהתנדבות לקהילה (אף אחד לא נידב אותי להחליף בשטח זחל של נגמ"ש) אלא שירות של ממש – או אז אולי נוכל להתחיל לראות פטריוטים – שוב – במדינת ישראל אותו סוג של פטריוטים שהקימו אותה ושמרו עליה במהלך ההיסטוריה הקצרה שלה.