לא פעם אנו נתקלים בכתבה היוצרת מעט מערבולות תקשורתיות לגבי אנשי קבע בדימוס המקבלים משכורות ענק מן המדינה (רק לצורך השוואה אדם בן 50 שלא עובד ומקבל פנסיה של 7,000 או 10,000 ש”ח בגלל ששירת בצבא קבע – זו משכרות ענק) אך אותן כתבות נעלמות כשם שהופיעו ומעבר לבאז התקשורתי איננו שומעים יותר.
נדמה כאילו ישנה מגמה של השתקה בעניין וכולם “בסדר” עם זה. משפטים כמו “…הוא שירת כל החיים שלו את המדינה…” עושים עוול עם שירות המדינה מפני שרוב אותם אנשי קבע בדימוס שירתו בקריה, בימ”ים למיניהם (ימ”ח=יחידת מחסני חירום = מחסן) ומעבר ללקום בבוקר ולחזור אחרי הצהרים לביתם כמו בכל עבודה רגילה – אותם אנשים לא שירתו את המדינה יותר ממך או ממני ועדיין – המשכורת שלהם מגיל 45 (בלי לעבוד אפילו שעה ביום) היא מספר אלפי שקלים (במקרה הטוב).
אז איך זה קורה? איך אנחנו כעם נאור ומתקדם מסכים שיהיה פלח באוכלוסיה שפשוט מקבל כסף שלנו (הכסף הרי מגיע מן המדינה או יותר נכון ממשלם המסים שזה כל אחד ואחת מאיתנו) התשובה היא פשוטה – אדישות.
אנחנו לא מעורבים ושמחים שמישהו אחר “עושה בלגן” האזרח הישראלי מעולה בלהתלונן אבל כשזה מגיע ללצאת לרחובות – מעבר למחאה חסרת התכלית שראינו לפני מספר חודשים בה הביאו אומנים (?!) לשיר על במות בתל אביב והלכו ברחובות העיר ללא הפסקה – לא קרה ממש משהו מהותי.
עצוב – בל כזה הוא עם ישראל, מתלונן,מתבכיין ולא ממש עושה.
