שבת פרשת שמיני

פרשת שמיני – ראשי פרקים
א. בתחילת הפרשה מתוארות הפעולות שנצטוו אהרן ובניו לעשות ביום השמיני להקמת המשכן (שהוא היום הראשון בו הם החלו לעבוד בעצמם במשכן. קודם לכן משה הוא שביצע את עבודות המשכן).
ב. נאמר על אהרן הכהן "וַיִּקְרַב אַהֲרֹן, אֶל הַמִּזְבֵּחַ; וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת, אֲשֶׁר לוֹ" אהרן מצווה להקריב עגל ומדוע דווקא עגל ולא קורבן אחר? ועל כל מסבירים שבכך ובכך יש לאהרן מעין כפרה על מעשה עגל הזהב שאהרן היה מעורב בו (ראה פרשת כי תשא)
ג. עבודתם של אהרן ובניו ביום השמיני כללה מספר רב של פעולות שבסופן יצאו משה ואהרן ובירכו את העם שתישרה שכינתו של הקב"ה במעשה ידיהם, ואכן אירע נס שיצאה אש מן השמים ושרפה את הקורבנות שעמדו על גבי המזבח. "וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם"
ד. באותו יום עצמו, שנים מבניו של אהרן: נדב ואביהוא לקחו מחתות (כלי להעברת קטורת , דומה למרית) ושמו בהם אש וקטורת כדי להקריב, אולם התורה מגדירה את האש שהם הביאו כ"אש זרה" כיון שדרך העבודה במשכן אינה על פי החלטת אישית של כל אדם, אלא על פי ציווי של הקב"ה, ואכן שניהם נענשו מיידית ויצאה אש מלפני ה' והם מתו. "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה’, אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה’".
ה. הסברים נוספים על מותם נמצא במפרשים וביניהם: שהגיעו שתויים מיין לעבודת המשכן, "שהורו הלכה בפני רבם" במילים אחרות הם שינו ממה שאמר משה ופעלו אחרת ובפרהסיה. בכל מקרה למרות מה שקרה אהרן אביהם מקבל זאת בשתיקה ובהבנה כפי שכתוב "וידום אהרן"
ו. בעקבות מותם של נדב ואביהוא, התורה מציינת בפנינו הנהגות מיוחדות הקשורות לדיני אבלות של כוהנים
ז. כל נושא הכשרות והמאכלים האסורים מופיע בהמשך הפרשה בחלוקה של בהמות וחיות, עופות ומיני שרצים וכן עופות. בכל קטגוריה אנו מוצאים סימנים אשר מכשירים או פוסלים את המאכל לדוגמא: בעלי חיים כשרים באכילה הם אותם בעלי חיים המפריסים פרסה ושוסעי שסע ומעלי גרה כמו פרה מה שאין כך בחזיר שמפריס פרסה ושוסע שסע אבל אינו מעלה גרה או השפן שמעלה גרה ולא מפריס פרסה. "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה: אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא, לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן, כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה, לֹא יַפְרִיס; טָמֵא הוּא, לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא, וּפַרְסָה, לֹא הִפְרִיסָה; טְמֵאָה הִוא, לָכֶם. וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא, גֵּרָה לֹא יִגָּר; טָמֵא הוּא, לָכֶם. מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ; טְמֵאִים הֵם, לָכֶם".
ח. לגבי דגים הסימנים המכשירים את הדג הינם שיש להם סנפיר וקשקשת כמו קרפיון דגים אחרים כמו כריש או דולפין שלהם יש סנפיר ואין קשקשת אסורים באכילה. "אֶת זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ". לגבי עופות התורה נותנת סימנים לגבי העופות הכשרים ולגבי העופות הלא כשרים התורה מציינת בשמותם כגון: הנשר, עורב, בת יענה ועוד' . "אֶת הַנֶּשֶׁר, וְאֶת הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה. וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה, לְמִינָהּ. אֵת כָּל עֹרֵב, לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף; וְאֶת הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ" גם לגבי היצורים השורצים על הארץ יש התייחסות שמית "הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר, וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה; וְהַחֹמֶט"

"אמרי אמיר"
1. "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה" (י', ט"ז) – כידוע, מחצית התורה במילים מצויה בין המילים "דרש דרש" השוות באותיותיהן. העיר על כך רבי משה טיטלבוים שבחלוקה זאת יש מוסר השכל לכל אדם: חרף כל הדרשות שדרש משה ואחרי שלמד את התורה כולה מפי הגבורה עדיין חש משה כל ימיו שעדיין עומד באמצע ויש לו עוד מה להשיג. תחושה כזאת צריכה להיות נחלתו של כל אחד בישראל ובכך ישאף תמיד להתקדם מעלה מעלה.

2. "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה…את הגמל..ואת השפן…ואת הארנבת.." (י"א, ד'-ו') – מעיר בעניין זה הרב יצחק ניסנבוים שסימני הטומעה לשלושת בעלי החיים הללו מובא בכל שלושת הזמנים של הפועל:
א. הווה – בגמל נאמר "ופרסה איננו מפריס"
ב. עתיד – בשפן נאמר "ופרסה לא יפריס"
ג. עבר – בארנבת נאמר "ופרסה לא הפריסה"

בא הדבר ללמדנו לקח חינוכי חשוב: בשעה שבאים "לטמא" איש, יש לבדוק את עברו, את ההווה שלו ואת הצפון לו בעתיד. אם רואים באדם רק סימני טומאה וקלקול, בעבר, בהווה ובעתיד , רק אז אפשר "לטמא" את האיש ולהרחיקו על מנת שלא יפיל ברשתו אנשים אחרים.

אירועים היום לפני

כ"ב אדר תשל"ה 5.3.1975 חוליית מחבלים השתלטה על מלון סבוי בתל אביב
בלילה זה חדרה חוליה בת שמונה מחבלים מארגון הפת"ח בסירות גומי לחופי תל אביב והשתלטה על מלון סבוי. קרוב לחצות הלילה הבחין סיור שגרתי של שוטרים לאורך החוף בתל אביב בשתי סירות גומי עולות על החוף ומהן יורדות שמונה דמויות כהות נושאות כלי נשק. השוטרים לא היססו ומיד פתחו באש לעבר הדמויות. המחבלים החלו לרוץ, תוך שהם יורים לכל עבר ומפזרים מטעני מחבלה. לאחר ריצה קצרה נכנסו המחבלים למלון סבוי ברחוב גאולה בתל אביב, והתבצרו בו כשהם מחזיקים באורחי המלון כבני ערובה. קרוב לשש שעות ניהלו כוחות הביטחון משא ומתן עם המחבלים באמצעות מי שהפכה עם השנים לסמל של האירוע, כוכבה לוי שהתנדבה לתווך בין המחבלים לכוחות הביטחון, מאחר שהיתה היחידה מבין אורחי המלון שדיברה ערבית.

כוכבה לוי רכשה אט אט את אמון החוטפים והחלה לשוחח איתם. בשלב מסוים היא הצליחה לשכנע את המחבלים להוריד פצוע לכניסת המלון שם יוכלו לטפל בו. כוכבה לוי סחבה את הפצוע החוצה והעבירה אותו לצוות הרפואי שהמתין ליד המלון היא חזרה מרצונה החופשי לתוך המלון, למרות שיכלה לברוח ולהישאר בחוץ. אחרי שש שעות המתנה ארוכות, במהלכן התמקמו כוחות של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של עמירם לוין הוחלט לפרוץ לתוך המלון ולשחרר את החטופים. מיד עם כניסת הכוחות נשמע פיצוץ עז שהרג ופצע רבים מבני הערובה. כל המבצע נמשך 12 דקות בלבד ולאחריו החלו הכוחות לסרוק את המלון. רק כמה שעות מאוחר נתגלו במלון עוד שני מחבלים אחד נורה ונהרג והשני נתפס. בקרב זה נהרגו שבעה מהמחבלים והשמיני נלכד. בפעולה נהרגו מספר חיילים מסיירת מטכ"ל ובהם אל"מ עוזי יאירי .

כ"ו אדר ב' תש"ח 6.4.1948 החל מבצע "נחשון"
מטרת מבצע נחשון היתה לפתוח את הדרך לירושלים. השם מבצע "נחשון", מקורו בדמות התנ"כית נחשון בן עמינדב, אשר היה הראשון לקפוץ לים סוף כאשר בני ישראל יצאו ממצרים. מבצע "נחשון" היה גם חלוץ בכך שהיה המבצע הגדול הראשון של ה"הגנה" ומנה כח של כ 1,500 חיילים שאורגן במיוחד לצורך המבצע. שני מבצעים משמעותיים התקיימו בעקבות מבצע "נחשון": הראשון התקיים ברמלה. ה"הגנה" פוצצה את מפקדתו של חסן סלאמה מפקד צבא השחרור של המופתי חאג' אמין אל חוסייני. (בנו של סלאמה היה עלי חסן סלמה שהיה ממארגני טבח הספורטאים במינכן ומאנשי ספטמבר השחור ואשר חוסל בידי אנשי המוסד) התקפה זו מנעה מכוחותיו של סלאמה לחבל בהכנות ה"הגנה" בשפלת החוף.

במבצע השני השתלטו כוחות ה"הגנה" על הקסטל, כפר ערבי שהיה על הדרך לירושלים וחסם את הכניסה לירושלים. מבצע "נחשון" עצמו החל ב 6 באפריל באזור לטרון, כאשר כוחות ה"הגנה" והפלמ"ח כבשו כפרים ערבים באיזור לטרון וכן בכניסה לשער הגייא (באב אל וואד) ובכך פינו את הדרך לירושלים. 60 משאיות של הפלמ"ח עלו לירושלים ועימם אספקה. ב- 7 -8 באפריל החלו הערבים בהתקפות נגד, בעיקר באזור מוצא. הקרב על הקסטל היה אכזרי. הכוחות היהודיים נהדפו לאחור. את התקפת הנגד של הערבים בקסטל הוביל מפקד הכנופיות הערביות באזור עבד אל קדר אל-חוסייני אשר שב מדמשק כדי להילחם בקרב זה. הוא נהרג על ידי כוחותינו והתברר כי היתה זו מכה קשה לערבים והם נסוגו מהציר המוביל לירושלים והאספקה יכלה לעבור בחופשיות לירושלים במסגרת המבצע עלו לירושלים חמש שיירות של אספקה וכוחות של לוחמים. ב 20 לאפריל שוב נחסמה הדרך לירושלים.

כ"ז אדר תשל"ט 26.3.1979 נחתם בוושניגטון חוזה השלום בין ישראל למצרים
לאחר ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל בחודש כסלו תשל"ח (1977)החל תהליך מייגע וממושך של שיחות שלום, שהתנהל במשך כמה חודשים ללא תוצאות של ממש ועם משברים לא מעטים בין הצדדים. נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, הזמין את שני הצדדים למעון הנופש הנשיאותי שלו בקמפ דיוויד, ליד וושינגטון ובמשך 13 ימים התנהלו שיחות בין משלחות ישראל ומצרים, בראשות מנחם בגין ואנואר סאדאת שבסופם חתמו מנחם בגין ואנואר סאדאת, יחד עם נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, על הסכם מסגרת היסטורי ראשון בין מדינת ישראל למדינה ערבית (אלול תשל"ח – ספטמבר 1978). הסכם זה כלל את העקרונות לחוזה השלום, והוא הועבר להצבעה בכנסת. על בסיס הסכם העקרונות ניסחו במשך חצי שנה את חוזה השלום אשר נחתם במעמד חגיגי בוושינגטון. במיוחד זכורה התמונה שבה שלושת המנהיגים לוחצים ידים ביניהם.

כ"ח אדר ב' תשל"ו 30.3.1976 "יום האדמה"
בשנות השבעים הופקעו קרקעות מהערבים הן על ידי צה"ל לצורך אמונים (שטח אש 9 ליד כרמיאל) , בנימוק בטחוני והן על ידי המנהל האזרחי לצורך הקמת ישובים יהודיים כגון הערים נצרת עלית, כרמיאל בשנות ה-60 ובשנות ה-70 עבור המצפים בגליל. תושבי היישובים הערביים בצפון הפגינו נגד ההפקעות והיו תקריות אלימות בין כוחות הביטחון לבין האוכלוסייה הערבית. בתאריך זה נאבקו הערבים והשביתו את המגזר הערבי כולו כנגד הפקעת הקרקעות מה שנקרא כיום "יום האדמה" שבו התקיימה התפרצות זעם של ערביי ישראל באיזור הגליל התחתון ליד הכפרים עראבה, סכנין ודיר חנא.

במהלך היום הוכרזה שביתה כללית, ראשי הועד הארצי להגנת האדמות הערביות איבדו את השליטה על ההמונים שהחלו בעימות אלים עם זרועות הביטחון. במהלך ההתפרעויות נהרגו 6 ערבים, נפצעו 70 ונעצרו 300. מאז האירוע, נוהגים ערביי ישראל וערביי השטחים לציין את האירוע כל שנה. במהלך השנים הפך בנוסף יום זה להזדהות ערביי ארץ ישראל עם ערביי יהודה ושומרון ותמיכה באינתיפדה תוך כדי הנפת דגלי אש"פ וכן להפגנות נגד הקיפוח הערבי בארץ.

כ"ח אדר לאחר מרד בר-כוכבא, בוטלו גזירותיו של הקיסר אדריאנוס
נאמר במגילת תענית (מגילה בה מפורטים מספר תאריכים שמוגדרים כימים טובים לישראל ובהם אסרו חכמינו זכרונם לברכה (חז"ל) להתענות (צום). במגילה מוזכרים 36 תאריכים ובהם חנוכה, פורים, נצחונות שונים, בניית חומות ירושלים ועוד)

במגילה מוזכר תאריך זה כיום שבו בוטלו גזירותיו של הקיסר הרומי אדריאנוס. בתקופת מרד בר-כוכבא וכן בתקופה שקדמה לו הטיל הקיסר אדריאנוס מספר גזרות על היהודים שנשארו בארץ לאחר דיכוי המרד הגדול (70 לספירה) בה נחרב בית המקדש השני. אדיריאנוס החליט לבנות בירושלים עיר הלניסטית בשם "איליה קפיטולינה" כדי להנציח את נצחון הרומאים על היהודים וכדי לדכא את הרוח היהודית הטיל גזרות נגד קיום הדת היהודית כמו איסור על ביצוע ברית מילה, איסור על לימוד תורה, איסור על שמירת שבת ועוד. יש הסוברים שגזרות אלו היו חלק מהסיבות למרד בר-כוכבא (ויש הטוענים שהגזרות היו תוצאה של המרד).

איסור נוסף היה איסור סמיכה (הכוונה שאסור לגדול הדור (הרב הראשי) להסמיך אחריו את דור גדול/גדולי הדור הבאים על מנת שימשיכו להורות וללמד תורה בעם ישראל וכך מסופר בגמרא במסכת סנהדרין:
"פעם אחת גזרה מלכות גזירה על ישראל: שכל הסומך ייהרג, וכל הנסמך ייהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחומים שסומכין בהם יעקרו. מה עשה ר' יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמישה זקנים, ואלו הם: ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע. כיון שהכירו בהם אויבים, אמר להם: "בני רוצו!" אמרו לו: "רבי, ואתה מה תהא עליך?" אמר להם: "הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין". אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלוש מאות לונכיות של ברזל, ועשאוהו לגופו ככברה." הצומת הנמצאת בצפון מזרח קריית אתא נקראת צומת סומך בדיוק על פי הסיפור לעיל.

חיזוק נוסף על שנאתו של אדריאנוס ליהודים אנו מוצאים בסיפור הבא:
"יהודי אחד עבר לפני אדרינוס ושאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ושואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו! עבר יהודי אחר, ראה מה שנעשה בראשון ולא שאל בשלומו. אמר לו אדרינוס: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ואינו שואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו. אמרו לו סנקליטון (עוזרים) שלו: אין אנו יודעים מה אלו המעשים שאתה עושה: מי ששואל בשלומך – נהרג. ומי שאינו שואל בשלומך – נהרג! אמר להם: ואתם רוצים ליעצני היאך אני צריך להרוג בשונאי?". (במילים פשוטות הקיסר לא אהב יהודים ולא משנה מה יעשו, מוכר!!!)

לאור האמור הרי שביום שבוטלו הגזרות קבעו חז"ל שיום זה הינו יום טוב ואין להתענות בו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

87 − = 80