שבת פרשת צו

פרשת צו – ראשי פרקים
א. הפרשה היא המשך של פרשת ויקרא אותה קראנו בשבוע שעבר, בפרשה פירוט סוגי הקורבנות השונים כגון עולה, חטאת ואשם.
ב. על המזבח שעמד בחצר המשכן (והמקדש בהמשך), היו מספר מערכות עצים שהוצתו באש. אחת לצורך בשר הקורבנות, השניה לצורך לקיחת גחלים למזבח הקטורת שעמד בתוך מבנה המשכן עצמו, והשלישית היתה אש תמידית שדלקה על המזבח. אש זאת שדלקה ללא הפסקה למעלה ממאה שישים שנה (160) !!! היתה המקור היחיד של אש ששירת את כל הצרכים של בית המקדש
ג. אדם המביא למשכן או המקדש "קרבן תודה", כדי להודות לאלוקים על דבר שאירע לו (כגון שניצל ממקום סכנה), מקבל חלק מבשר הקורבן, והוא עצמו אוכל ממנו. על המקריב מוטלת החובה לסיים את אכילת הבשר עד חצות הלילה, אף שמדובר בכמות גדולה של בשר. הסיבה ל"הלחצת" המקריב לסיים את אכילתו במהירות הינה שהתורה יוצאת מתוך הנחה שהאדם ודאי לא יוכל לסיים בעצמו את כל כמות הבשר לכן יזמין אנשים נוספים לאכול עימו, ונמצא שמפרסם את הדבר הטוב שנעשה לו בקרב אנשים רבים.
ד. אף שמותר לאכול בשר של בעלי חיים ועופות כשרים, ישנם חלקים האסורים באכילה, כגון החלב והדם של בעלי החיים, ולכן חלק מתהליך הכשרת בשר ועוף לאכילה, כולל בתוכו מליחה במלח של הבשר, כיון שבכוחו של המלח לשאוב את הדם שנותר בבשר. וכן קיימת דרך של צליה כדי להוציא את הדם.
ה. בסיום בפרשה מתוארת באריכות תחילת עבודתם של הכוהנים במשכן, בימים הראשונים להקמתו, ומה היו ההכנות שנדרשו מהם.
ו. הפסוק האחרון של הפרשה מציין שאהרן ובניו הכוהנים ביצעו את המוטל עליהם בצורה מדוייקת כפי שצוו מפי משה, והתורה מציינת זאת לומר את שבחם שנתנו אמון מלא במשה שאמר להם כפי שנצטווה מפי ה' ולא הטילו ספק שמא יש שינוי כלשהו בדברים.
"אמרי אמיר"
1. "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה'" (ו', י"ח) – קבעה התורה להקריב את קורבן העולה ואת קורבן החטאת באותו מקום כדי לא לבייש את מביאי קורבן החטאת, שלא יידעו הבריות האם מביא הקורבן הרהר על חטא או שחטא בפועל .על פי רבי יוחנן במסכת סוטה, מכאן המקור לתיקון תפילת הלחש, כדי לא לבייש את עוברי העברה שמתוודים בתפילתם על העבירות שבידם. מספרים על רבי דויד סגל , בעל הט"ז, שכל ימיו היה נוהג לקדש על היין מתוך סידור כדי לא לבייש את אורחיו הרבים אשר לא ידעו לקדש בע"פ וכשראו את הרב מקדש מתוך סידור לא התביישו אף הם לעשות כן.

2. "ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית" (ח', כ"ג) – משה קידש את אהרן ובניו באמצעות מתן דם איל המילואים על האוזן, היד והרגל. לדעת חכמי ישראל, נתקדשו שלושת האיברים האלה כדי להורות על שלושת התפקידים הגדולים המוטלים בקביעות על הכוהנים: תורה, עבודה וגמילות חסדים:
 מתן הדם על האוזן מרמז על "עמוד התורה" , שהכוהנים מלמדים את התורה מפה לאוזן.
 מתן הדם על היד מרמז על "עמוד העבודה" , הקרבת הקורבנות.
 מתן הדם על הרגל מרמז על "עמוד גמילות חסדים" , שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום וכל זאת השיג בהליכה מאדם לאדם כדי להפוך אויב לאוהב.

אירועים היום לפני

ט"ז אדר תש"ח 27.3.1948 שיירת נבי דניאל
היות וגוש עציון היה נצור התארגנה שיירה על מנת להביא אספקה ותחמושת לטובת הנצורים בגוש. השיירה שהייתה הגדולה ביותר שאורגנה כללה מספר רב של משאיות מוגנות בשריון ועמוסות באספקה,ובאוטובוסים מוגנים בשריון, שבתוכם לוחמים בלתי חמושים שהיו אמורים להחליף את הלוחמים שהיו בגוש וכן כללה השיירה משורייני ליווי. כשהגיעה השיירה לגוש עציון, פורק המטען במהירות, אלא שבמקום לצאת לדרך כעבור 15 דקות, כפי שתוכנן מראש, התעכבה השיירה כשעתיים. בזמן הזה הצליחו הערבים לארגן מחסומים על הדרך בחזרה לירושלים. מחסומי האבנים עיכבו את השיירה, כשהגיעה השירה לאיזור נבי דניאל (בין בית לחם לגוש עציון) נתקלו במחסום גדול אשר לא הצליחו לפרקו ובנוסף נחסמה גם הדרך חזרה לגוש והערבים החלו לירות על השיירה.

כשראה מפקד השיירה שהיה ברכב "פורץ המחסומים" כשהערבים מתקרבים אליהם החליט לפוצץ עצמו יחד עם חבריו הפצועים על מנת שלא יפלו בידי הערבים אשר היו מתעללים בהם ורוצחים אותם בעינויים ומתעללים בגוויות (כמו שהיה במקרה שיירת הל"ה) בהמשך הקרב החליטו הלוחמים לנטוש את הרכבים ולהתבצר בבית גדול שהיה בסמוך לכביש. בבית גם רוכזו הפצועים ונתנה להם עזרה ראשונה מינימלית. במקביל כשהגיעו הידיעות על הקרב המתחולל בנבי דניאל התבקשו הבריטים לחלצם ואולם הבריטים לא הזדרזו ולמחרת כשהגיעו אף העמידו תנאים בדבר הסגרת הנשק שהיה בידי הלוחמים. בסופו של דבר הוחרם הנשק והמשוריינים שהועברו על ידי הבריטים לכוחות הפורעים הערבים באיזור. בקרב נבי דניאל נהרגו 15 לוחמים ומעל ל 70 פצועים.

על קרב זה קיבל אחד ממפקדי השיירה זרובבל הורוביץ את אות הגבורה וכך כתוב באתר צה"ל
http://www.aka.idf.il/iturim/asp/displayOneSoldier.asp?docId=28183

גילה גבורה עילאית בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש
תיאור המעשה:
ביום ה-27 במרס 1948, בנבי דניאל, שימש ה-מ\"כ זרובבל הורוביץ ז\"ל, בתור מפקד \"פורץ המחסומים\" בשיירה, שהותקפה ע\"י כנופיות האויב. בראותו שאפסה התקוה לו ולחבריו להחלץ מהמשוריין, פקד על השלמים בגופם שבמכונית לחמוק ממנה ולהצטרף ליתר אנשי השיירה, בעוד הוא יחפה עליהם בנשקו. גם לאחר זאת לא נסוג, אלא הוסיף להגן על הפצועים, שנשארו בתוך המכונית. לפי השערה, פוצץ את המשוריין על עצמו ועל חבריו הפצועים, ברגע שנואש מכל אפשרות של הצלה, כדי למנוע נפילה בידי האויב.
על מעשה זה הוענק לו : עיטור הגבורה

כיום נמצא בצפון גוש עציון היישוב נווה דניאל לזכרם.

י"ז אדר תש"ח 28.3.1948 שיירת יחיעם
יחיעם היה ישוב יהודי במזרחה של נהריה והיה מוקף בכפרים ערביים כשמידי פעם היו מעבירים לישוב אספקה. מספר ימים לפני התאריך לעיל התארגנה שיירה גדולה שהכילה אספקה שוטפת, תחמושת וחיילים לעזרת אנשי היישוב. בשבת שלפני יציאת השיירה הגיעה ידיעה שהערבים מתכננים מארב רציני והכינו כ 1000 פורעים לפגוע בשיירה ולמרות זאת החליט מפקד האיזור, בן עמי לצאת כמתוכנן עקב המצב הקשה שהישוב יחיעם היה שרוי, כשבן עמי החליט להצטרף לשיירה. השיירה יצאה בשבת בצהרים בדרך היחידה שהובילה ליחיעם. דרך זאת נודעה בשם "כביש הבקשיש" (דרך זו היתה מפותלת מאד ושמה ניתן לה עקב הבקשיש (שוחד) שנתנו בעלי הקרקעות לשלטון התורכי על מנת שהכביש לא יעבור בחלקות אדמתם).

בשיירה היו מספר כלי רכב: פורץ מחסומים, טנדרים משוריינים ואוטובוס משוריין שהחזיר לוחמים לביתם. מספר האנשים היה 88 ובראשם איתן וויץ מפקד השיירה. לאחר כ 20 דקות נתקלו במחסום הראשון ופרצו אותו, מייד לאחריו היה מחסום נוסף ואותו גם הצליחו לעבור בקושי וכשהגיעו למחסום השלישי שהיה הגדול ביותר נעצרו ומיד החלו הערבים שהמתינו במארב לירות על השיירה ופגעו והרגו את מפקד השיירה והמשוריין המשיך בדרכו והצליח להגיע ליחיעם ואולם רכב זה היה היחידי שהצליח לשרוד. שאר כלי הרכב נפגעו על ידי הערבים. הקרב נמשך כיומיים ובסופו נהרגו 47 לוחמים.

י"ח אדר תרע"ח 2.3.1918 הוקמו הגדודים העבריים
בתקופת מלחמת העולם הראשונה היתה ארץ ישראל בשליטת תורכיה אשר לא ראתה בעין יפה את רצון היהודים להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל. וכמאמר הפתגם "האויב של האויב שלי הוא ידידי" החליטו זאב ז'בוטנסקי ויוסף טרומפלדור על הקמת גדודים שיילחמו כגוף יהודי עצמאי במסגרת הכוחות הבריטיים שנלחמו בתורכים. סיבה נוספת להקמת הגדודים היה הרצון לבנות גרעין ראשוני של צבא יהודי/עברי למדינה שתקום. מסגרת זו הוקמו שלושה גדודים. גדוד קלעי המלך 38, 39 ו-40 אשר גוייסו ממתנדבים יהודים מרוסיה, אנגליה , ארה"ב וגם מהמתיישבים בארץ.

חלקם של המתנדבים היו מיוצאי גדוד נהגי הפרדות שהוקם על ידי ז'בוטנסקי וטרומפלדור ב-1915. הגדודים השתתפו בשחרור הארץ מיד התורכים, לאחר המלחמה בשנת 1919 הלכו הגדודים העבריים והצטמצמו. הדבר נבע מכמה סיבות: רצונם של חלק מהחיילים, בעיקר מאנגליה ומאמריקה, לשוב לארצותיהם, ורצון הפיקוד הבריטי לצמצם את מצבת הגדודים ואת ערך התרומה הצבאית היהודית. בעקבות ירידה בכמות החיילים רוכזו כל החיילים שנותרו בגדוד שנשא את השם "הגדוד הראשון ליהודה. לגדוד היה סמל מיוחד – מנורה בת 7 קנים והכתובת "קדימה". בקיץ 1920 פורק הגדוד רשמית, למרות שעדיים שירתו בו 30 מתנדבים. בשנת 1921 במאורעות תרפ"א בה פרעו ערבים מיפו באזרחים היהודים של תל-אביב התייצבו חיילי הגדוד למגינים היהודים מה שגרם לבריטים לחסל סופית את הגדוד ושוב מתוך חששם הבריטים מכח לוחם עצמאי יהודי בארץ ישראל.

י"ח אדר תרצ"ח 21.3.1938 עלה לקרקע היישוב חניתה
הישוב חניתה עלה לקרקע במסגרת יישובי "חומה ומגדל" שהיו ישובים אשר הוקמו בזמן קצר (כ 12 שעות) והיו בנויים מחלקים שהוכנו מראש. שיטת יישוב זו החלה שנתיים קודם לכך כשראשון היישובים היה תל עמל (קיבוץ ניר דוד שליד "הסחנה" שבעמק יזרעאל) ואולם העלייה החשובה ביותר הייתה חניתה. חניתה הוקמה בגבול הלבנון . מיקומה על ההר היקנתה חשיבות מדינית ביטחונית. ההכנות לעלייה לחניתה היו רבות, בשלב הראשון ריכזו כוח שנשלח מטעם ההגנה (כ- 90 איש) בכפר מסריק (מפרץ חיפה) והכינוהו לעלייה. כל האנשים שהתנדבו היו מהארגון.

ביום העלייה הגיעו 400 חברים מוגנים על ידי 100 נוטרים עם נשק לא חוקי. כבר בלילה הראשון להתיישבות, תקפו פורעים ערבים את חניתה ונהדפו. אך עוד באותו הלילה תקפו שנית ושוב לא הצליחו. הערבים תקפו את חניתה עוד מספר פעמים ותמיד נכשלו. חניתה נשארה במקומה ואיפשרה בכך את הדרך לעלייה לקיבוץ אילון מזרחית לחניתה. לכל מי שמטייל בצפון מומלץ לבקר במוזיאון הנמצא בחניתה ואשר מספר את היסטוריית המקום מימי בית שני וכן את ההתיישבות בהר, כולל חזיון אורקולי. בירידה מחניתה (או בעלייה) ניתן לראות דגם בגודל מלא של המגדל וחלק מהחומה.

י"ח אדר תשכ"ט 8.3.1969 פרצה מלחמת ההתשה
בתאריך זה ביטל נשיא מצרים גאמל עבדול נאצר את הסכם הפסקת האש מיוני 1967, ומיום זה החלה תקופה שכונתה מלחמת ההתשה. מצד ירדן הופגזה ישראל בקטיושות. הפגיעות הארטילריות בחיילי צה"ל הלכו וגברו בגבול הדרומי, וצה"ל הגיב בעיקר באמצעות מטוסי חיל האוויר, בהנחתת מהלומות על ערי התעלה ומתקני הנפט. יחידות קומנדו של צה"ל חצו את קווי האויב והשמידו גשרים, קווי מתח גבוה ומאחזים מצריים. כוחות צה"ל התפרסו לאורך תעלת סואץ בביצורים שנקראו "קו בר לב", והלחימה הייתה מתוך המעוזים. מלחמה זו, כשמה כן היתה במטרה להתיש את כוחותינו שישבו על גדות תעלת סואץ. מלחמה זו נמשכה שבעה עשרחודשים וב-7 באוגוסט נכנסה לתוקפה הפסקת האש. מלחמת ההתשה הסתיימה ללא מנצח. שני הצדדים שילמו מחיר כבד של אבדות רבות בנפש.

כ' אדר א' תרצ"ב 28.3.1932 נפתחה המכבייה הראשונה בתל-אביב
הרעיון לקיים משחקים עולמיים של נוער יהודי, הועלה כבר ב-1911 אך מי שהיה המאיץ העיקרי למימושו היה יוסף יקותיאלי, ממנהיגיה הבולטים של מכבי ארץ ישראל. הוא הציע לקיים "מכביאדה" בשנת 1932, במלאות 1800 שנה למרד בר-כוכבא ברומאים שהיה בשנת 132 לספירה והסתיים עם נפילת העיר ביתר. מטרת המכבייה היתה להביא ספורטאים יהודיים מכל העולם על מנת לחזק את הקשר הציוני שלהם לארץ ישראל לצורך כך הוקם במהלך ששה שבועות ליד שפך הירקון בתל אביב אצטדיון אשר אירח את תחרויות הספורט. היות ולא היתה בריכה אולימפית התקיימו תחרויות השחיה בנמל חיפה. את אות הפתיחה למשחקי המכבייה נתן מאיר דיזנגוף ראש העיר של תל אביב.

במכבייה הראשונה השתתפו 390 ספורטאים שהגיעו מ-17 מדינות ובהם מצרים לבנון וסוריה ענפי הספורט שבהם נערכו התחרויות היו אתלטיקה קלה, שחייה, התעמלות, איגרוף והאבקות. וכן, תחרויות בכדורגל, כדורמים, סיוף וטניס. במקום הראשון זכתה נבחרת פולין ואילו נבחרת ארץ-ישראל זכתה בניצחון אחד בלבד בסיוף. המכבייה הראשונה היוותה תחילתה של מסורת הנמשכת עד היום. בשנת 1935 התקיימה המכבייה השנייה, שלש שנים לאחר מכן בשנת 1938 בוטלה המכבייה עקב המצב הפוליטי בארץ ישראל. המסורת חודשה רק לאחר קום המדינה. המכביה השלישית התקיימה ב-1950 והרביעית ב-1953 ומאז, מדי ארבע שנים מתקיימות המכביות. ספורטאי ידוע אשר מימש את חזון המכבייה היה טל ברודי כדורסלן מכבי תל אביב אשר היה במשלחת ארה"ב למכבייה. לפני מספר שנים אירע אסון בטקס הפתיחה של המכבייה כשהגשר המחבר בין צפון הירקון למגרש קרס בשעה שהנבחרת האוסטרלית צעדה עליו וארבעה נציגים נהרגו חלקם מזיהום ומחנק של מימי הירקון.

כ' אדר ב' תש"ח 31.3.1948 "מבצע חסידה"
אחד מהבעיות איתם התמודד היישוב העיברי לאחר הכרזת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (כ"ט בנובמבר) היתה חוסר באמצעי לחימה ותחמושת הן להתגוננות בפני מתקפות הערבים על היישובים ובעיקר על דרכי התעבורה והן להרחבת גבולות הארץ. לצורך כך יצאו שליחים לאירופה וארצות הברית על מנת לרכוש אמצעי לחימה וכל זאת ללא ידיעת הבריטים שעדיין שלטו בארץ. שליחי היישוב הצליחו לרכוש כמות גדולה של כלי נשק ותחמושת בצ'כיה ובמקביל הצליחו השליחים בארה"ב לרכוש מטוס להבאת כלי הנשק מצ'כיה לארץ. היות והיה צורך להסתיר את בוא המשלוח מהערבים ומהבריטים אותר שדה תעופה ישן ליד היישוב באר טוביה שהיה שדה תעופה ישן מימי מלחמת העולם השנייה שלא היה בשימוש.

כוחות מחטיבת גבעתי החלו להכשיר שדה זה בסודיות רבה, לארגן תאורה, לנקות את המסלול וכו'. בנוסף אורגנו סבלים ומשאיות רבות להעברת המטען למקומות מסתור בארץ וכן מלאי דלק למטוס לצורך חזרתו לאירופה. ובנוסף, אורגנו כוחות אבטחה כנגד הבריטים והערבים. כשהגיע המטוס הודלקו פנסים לצורך סימון המסלול ומייד עם הנחיתה פורק הציוד , תודלק המטוס אשר המריא מייד בחזרה. לאחר שמשאיות התחמושת יצאו לדרכם נוקה שדה התעופה מכל סימן שיעיד על הפעילות. ערביי הסביבה שחשו בפעילות מוזרה הזעיקו את הבריטים אשר הגיעו למחרת בבוקר ואולם לא מצאו שום סימן לפעילות שהתרחשה. כלי הנשק והתחמושת הועברו לידי כוחות הפלמ"ח עבור מבצע "נחשון" שהחל מספר ימים לאחר מכן.

כ"א אדר תקמ"ז 11.3.1787 נפטר רבי אלימלך מלזינסק
רבי אלימלך נולד למשפחה יהודית עשירה אשר היתה ידועה כגומלת חסדים גדולים , נותנת צדקה ודואגת לצורכי הקהילה ובסביבה זאת גדל רבי אלימלך. כבר מגיל צעיר, רבי אלימלך ואחיו רבי זוסיה התגלו כתלמידים חכמים ואף התעסקו בתורת הנסתר (קבלה) על פי תורת האר"י ז"ל (שגר בצפת ונחשב למייסד תנועת הקבלה). כשהחלה תנועת החסידות להתפשט באירופה הצטרפו רבי אלימלך ואחיו לתנועה זו. רבי אלימלך כתב ספרים רבים ואחד מהם "נועם אלימלך" נחשב לאחד מספרי היסוד של החסידות. רבי אלימלך נקבר בליזינסק וקברו משמש אתר עלייה לרגל בתאריך פטירתו. כמו כן, משלחות רבות של בני נוער אשר נוסעות למחנות ההשמדה בפולין נוהגות לבקר בקברו. אחד הרעיונות החשובים ביותר אותם ניסה רבי אלימלך לקדם היה על בסיס הנאמר בפרקי אבות "הווה דן כל אדם לכף זכות.. והווה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" ולכן חיבר תפילה ברוח זאת. וכך הוא כתב "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו, חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך… אמן כן יהי רצון."

כ"א אדר תרס"ב 30.3.1902 הוקמה תנועת המזרחי
תנועת "המזרחי" הוקמה על ידי צעירים ציונים יהודיים ודתיים אשר דגלו באותם מטרות של תנועת "החלוץ" הציונית ואולם אורח החיים החילוני לא התאים להם. תנועת המזרחי הכשירה גרעינים לעליה לארץ ולימים התאחדה עם תנועה דומה בשם "הפועל המזרחי" אשר בהקמת המדינה קמה כמפלגה בשם המפד"ל – מפלגה דתית לאומית שמחנכת לשילוב של עשייה ציונית באורח חיים דתי. תנועת הפועל המזרחי הקימה יישובים רבים בארץ.

כ"א אדר תשכ"ח 21.3.1968 פעולת כראמה
כוחות גדולים של צה"ל, חיילי שריון וחי"ר תקפו מפקדות של ארגון הפת"ח ליד העיירה כראמה שבירדן שם התמקמה מפקדתו של המנהיג הצעיר והאלמוני של ה"פתח", יאסר ערפאת. המתקפה באה כתגובה לסדרה של התקפות שביצעו ארגונים פלשתיניים נגד ישראל משטח ירדן. ראש הממשלה, לוי אשכול, הצהיר שמטרת המבצע למנוע "גל חדש של טרור" נגד ישראל. כוחות ארטילריה ירדניים הצטרפו ללחימה לצד הפלשתינאים. בפעולה נהרגו, לפי גרסאות שונות, בין 128 ל 170 פלשתינאים. אבל גם צה"ל ספג אבדות כבדות. 28 חיילים נהרגו, 80 נפצעו וארבעה טנקים נשארו שלל לפלשתינאים. יאסר ערפאת הצליח להימלט. (כשבכל מהלך חייו עד שמת לפני מספר שנים הצליח מספר פעמים להימלט)

כ"ב אדר ב' רנ"ב 30.3.1492 החל גירוש ספרד
בצו האינקוויזיציה הנוצרית החל גירוש היהודים מספרד. הצו נחתם על ידי פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד, והוא קבע את גורלם של היהודים. על פי הצו, על כל היהודים שלא הסכימו להמיר את דתם לעזוב את היהדות ולהתנצר או לעזוב את ספרד תוך שלושה חודשים, עד ז' באב שנת רל"ב (1492). החלטתם של פרדיננד ואיזבלה לגרש את היהודים מספרד הושפעה מהטפותיו הארסיות של ראש האינקוויזיציה הכומר טורקמדה ונומקה בכך שהגרוש יביא לשילובם של היהודים שהתנצרו בעם הספרדי. דון יצחק אברבנאל, שהיה שר האוצר של מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה, ניסה ללא הצלחה לבטל את צו הגירוש.

בגירוש הגדול נאלצו לעזוב את ספרד כ 180,000 יהודים. רבים ממגורשי ספרד הגיעו תחילה לארץ הקרובה, פורטוגל, אך לאחר שש שנים נאלצו גם שם לבחור בין גירוש ובין התנצרות בכפייה. משם עברו היהודים והתיישבו בצפון אפריקה (מרוקו, טוניס, לוב), באיטליה, בהולנד ובלגיה. אך עיקר ההתיישבות היתה בשטחי האימפריה העותומנית (תורכיה), שם יסדו קהילות גדולות וחשובות באיסטנבול, סלוניקי, רודוס וארץ ישראל (בעיקר בצפת). צו הגירוש נגד היהודים בוטל בידי ממשלת ספרד רק ב 1860.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 − 10 =