שבת פרשת ויקהל

פרשת ויקהל – ראשי פרקים
א. משה מקהיל את כל בני ישראל, ומצווה אותם לבנות את המשכן, המשכן הינו המקום הזמני עד להקמת בית המקדש. בניית המשכן כוללת מבנה העשוי מקרשים ומצופה יריעות בד. וכן כלים שונים ובהם, מזבחות, מנורה, ארון (ללוחות עליהם כתובים עשרת הדיברות), מסביב למבנה של המשכן נבנתה חצר.
ב. משה אומר לבני ישראל "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה" מכאן למדו שאפילו בניית בית המקדש אינה דוחה שבת.
ג. בגמרא יש דיון ארוך מהם המלאכות האסורות בשבת ובסופו של דבר התקבלה הדעה שהמלאכות האסורות בשבת הינן 39 במספר והם אותם מלאכות ששימשו לבניית ולעבודת המשכן. האם 39 זהו מספר המלאכות? מסופר בגמרא בתלמוד הירושלמי "ר' יוחנן וריש לקיש עסקו שלוש שנים וחצי בידיעות מלאכות שונות, ובין אלפים מלאכות וארבע מאות ואחת לא מצאו מלאכה אשר לא תכנס בכלל שלושים ותשע אלה" המלאכות מחולקות מספר קטגוריות:
ד. 11 מלאכות הקשורות להכנת "לחם הפנים":
"חורש" – הכשרת הקרקע לגידול החיטה (או צמחים אחרים). "זורע" – זריעה או נטיעה. "קוצר" – קצירה, קטיף, גיזום וכו'. "מעמר" – איסוף או לקיטה. "דש" – הפרדה בין הצומח לקליפתו."זורה" – הפרדה הפסולת מהמאכל ע"י זריה לרוח או נשיפת אויר. "בורר" – הפרדת הפסולת מהמאכל באמצעים שונים. "מרקד" – הפרדת הפסולת מהמאכל ע"י הרקדה בנפה וכו'. "טוחן" – טחינה, קיצוץ, חיתוך לחתיכות קטנות מאוד. "לש" – הכנת בצק. "אופה" – הכנת מזון באמצעות חום, אפיה, בישול, צליה, טיגון.

13 מלאכות הקשורות בהכנת הבגד (כולל הכנת בדים לצרכים אחרים, כגון: יריעות או פרוכת):
"גוזז" – גזיזה הצמר. "מלבן" – כיבוס וניקוי הצמר. "מנפץ" – הכנת הצמר לטויה ע"י סירוקו. ניפוץ גבעולי פשתן. "צובע" – צביעת הצמר "טווה" – טווית הצמר לחוטים. "מיסך" – ההכנה למלאכת האריגה. "עושה בתי נירין" – שלב נוסף בהכנה למלאכת האריגה – העברת חוטי השתי במכונת אריגה. "אורג" – אריגת החוטים לבד. "פוצע" – פרימת הבד לחוטים. "קושר" – קשירת קשר קבוע. "מתיר" – התרת קשר קבוע. "תופר" – תפירת הבד. "קורע" – קריעה או חיתוך

9 מלאכות הקשורות למלאכת הכתיבה (החל מהכנת הקלף):
"צד" – לכידת בעלי חיים או כליאתם במקם סגור. "שוחט" – הריגת בעלי חיים בכל דרך שהיא או הקזת דם. "מפשיט" – הפשטת עורו של בעל חיים. "מעבד" – עיבוד עורות. "ממחק" – שחיקה והחלקה של עור או חומרים אחרים. "משרטט" – רישום קוים או סימנים. "מחתך" – חיתוך, תלישה או קריעה של חומרים ע"פ מידה. "כותב" – כתיבת אותיות או מספרים. "מוחק" – מחיקת כתב בכל דרך שהיא.

2 מלאכות הקשורת להקמה ובניה:
"בונה" – התקנת מבנים או חלק מהם. "סותר" – סתירה או פירוק של מבנה או חלק ממנו.

2 מלאכות הקשורות בהבערת אש:
"מבעיר" – הדלקת אש או שינוי מצבה של אש שכבר בוערת. "מכבה" – כיבוי האש.

מלאכה שהביאה ל"גמר" של מלאכה אחרת:
"מכה בפטיש" פעולות סיום וגימור של מלאכות או כלים.

מלאכה הגורמת להעברת חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך:
"מוציא מרשות לרשות" – נשיאת חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד.

ה. כדי להתגבר על נושא נשיאת חפצים בשבת אנו מכירים את נושא ה-"ערוב" לכן כל מי שנוסע ועובר בקצה הערים רואה חוטים הקשורים לעמודים, חוטים אלו נקראים "ערוב" ותפקידם לגרום לכך שכל העיר נקראת רשות היחיד (היות ומוקפת ב"גדר") ובהינתן ערוב כזה אין מציאות של הוצאה מרשות היחד לרשות הרבים אלא הכל נחשה רשות אחת ולכן אין בעיה של טלטול חפצים. דוגמא לעירוב: כל הנוסע בכביש החוף מתל-אביב לחיפה יכול לראות לאחר מחלף קסריה משני צידי הכביש את העמודים המחוברים ביניהם בחוטים, מצד מזרח (ימין) רואים את העירוב של אור-עקיבא, ומצד מערב (שמאל) את העירוב של קיסריה.
ו. לכל אחת מ"אבות המלאכה" הנזכרות לעיל, יש "תולדות" – מלאכות הדומות לאב המלאכה או באופן עשיית הפעולה, או דמיון במטרה שלשמה נעשתה הפעולה. לדוגמא:
• ממלאכת "דש" האוסרת על דישת התבואה (ההפרדה בין גרעיני החיטה למוץ), לומדים על איסור סחיטת פירות או ירקות לצורך המיץ שלהם.
• ממלאכת "מעמר" האוסרת על איסוף השיבולים לאלומות, לומדים על איסור הכנת זרי פרחים, לקיטת פירות, איסוף זרדים ועוד
• ממלאכת "גוזז" האוסרת על גזיזת צמר מבעלי חיים, לומדים על איסור גזיזת ציפורנים, תספורת ןמריטת נוצות.
• ממלאכת "מוחק" האוסרת על מחיקת אותיות לומדים על איסור לעבור על כתב קיים בצבע אחר היות ומוחק את מה שמתחתיו
ז. המשכן נבנה הן מכספי תרומות והן מחומרי הגלם: זהב,בסף,נחושת,בדים, עצים וכו' ,על פי נדיבותו של התורם, כאשר הדגש אינו רק על הנדבה החומרית אלא על נדבת הלב, כלומר, נתינה מתוך לב שלם. בפועל, העם תרם יותר ממה שנדרש, ומשה מבקש מבני ישראל לא להביא יותר תרומות.
ח. נאמר "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן" כשבמילה נשיאים חסרה האות "י" וכתוב "נשיאם" ועל כך אומר רש"י שבהתחלה לא מיהרו הנשיאים לתת דוגמא אישית ומיד תרמו כסף וזהב לבניית המשכן, אלא אמרו בליבם נחכה עד שבני ישראל יביאו ואנו נשלים את מה שחסר ולאחר שראו שבני ישראל סיפקו את כל הסחורה לא נשאר להם אלא להביא את אבני החושן (אבנים טובות) ולכן נכתבו בכתיב חסר על כך שלא היוו דוגמא אישית.
ט. הממונים הראשיים על בניית המשכן (האדריכלים ומנהלי העבודה) היו בצלאל בן אורי משבט יהודה, ואהליאב בן אחיסמך משבט דן, השילוב בין שני אנשים אלו, שהראשון הוא משבט שיש לו מעמד מרכזי בעם ישראל (משבט יהודה יצאו מלכי ישראל) והאחרון הינו משבט שלא תפס מקום מרכזי בחיי העם (שבט דן, אמנם השופט שמשון הגיבור היה משבט דן) מלמד על כך שבעבודת המשכן, החשיבות אינה במעמדות החברתיים אלא בכוונה
י. התורה מאריכה בפירוט כל כלי וכלי. כדוגמא, המנורה נעשתה מזהב טהור, וכולה מקשה אחת (כלומר, ללא הלחמות, אלא ממטיל זהב אחד), והיו בה שבעה קנים,ומעוטרת בפרחים וכפתורים. בנוסף מתארת התורה את מיקומו במקדש של כל כלי וכלי
יא. על המנורה נאמר "וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בְּקָנֶה אֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח" כפתור ופרח הוא שמו של הספר שכתב הגיאוגרף-הרופא היהודי אשתורי הפרחי. אשתורי הפרחי חי במאה ה-14 בארץ ישראל וסייר בה רבות. בספרו כפתור ופרח סיכם את כל מימצאיו ובהם זיהוי של כ-180 ישובים בארץ מימי המקרא, המשנה והתלמוד ובהם מודיעין, ביתר, אושא ועוד. אשתורי הפרחי אף קבע את הכלל "ואודיעך כי שמות העיירות הכתובים בכתבי הקדש בכתב ובע"פ מעט שהשתנה שמם בין הישמאלים" במילים שלנו שגם תושבי הארץ שמרו על השמות היהודים (בשינוי קל) של היישובים. בנוסף, חקר את צמחי הארץ (בוטניקה) ומצא להם קישורים בספרות ההלכה. בספרו הוא מתאר את כל המצוות הקשורות בארץ וכן שירטט את גבולות ארץ ישראל. הספר הכפתור ופרח נחשב ספר הלכה יסודי לענין מצוות התלויות בארץ

"אמרי אמיר"
1. "ולהורת נתן בלבו" (ל"ה, ל"ד) – אומרים חז"ל שבכל התורה מופיעה המילה "ולהורת" רק פעמיים. בפרשתנו ובפרשת שמיני, שנאמר: "ולהורות את בני ישראל". לומדים מכך חז"ל מוסר השכל, שאם הקב"ה חנן את האדם בחכמה ודעת , אל ישמור זאת "בלבו" בלבד אלא יקיים את הפסוק "ולהורות את בני ישראל". יפיץ את חכמתו ואת מעיינות התורה לכלל ישראל. על כך נאמר במסכת אבות: "הלומד על מנת ללמד – מספיקין בידו ללמוד וללמד".

2. "ולחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת" (ל"ה, ל"ב) – על פסוק זה שעוסק בשבחו של בצלאל מעיר בעל ה- "מנחה בלולה" , שיש אנשים שמומחים בהכנת תוכניות ובשרטוטים – "לחשוב מחשבות" , ויש אחרים שמצטיינים רק בביצוע של התוכניות – "לעשות בזהב…". אולם בצלאל היה איש אשכולות אשר היה מומחה גם בתכנון וגם בביצוע.

אירועים היום לפני

כ"ד אדר א' תש"ו 25.2.1946 האצ"ל והלח"י משמידים מטוסים בריטיים
נלקח ככתבו וכלשונו מאתר האצ"ל http://www.etzel.org.il/dates/frame.htm

אחת הפעולות המרשימות שנעשו בתקופת תנועת המרי העברי, הייתה ההתקפה על שלושה שדות תעופה צבאיים בעת ובעונה אחת. כזכור, נמנע האצ"ל מלתקוף מטרות צבאיות כל עוד נלחמה בריטניה בגרמנים. אולם לאחר סיום מלחמת-העולם הוסרו כל ההגבלות והצבא הבריטי, שהשתתף באופן פעיל בהכבדת עול השלטון על היישוב היהודי בארץ, לא היה חסין מפגיעתם של לוחמי המחתרת. לאחר מלחמת-העולם השנייה, הפכה ארץ-ישראל למרכז חשוב של חיל-האוויר הבריטי ומטוסים מסוגים שונים הועברו ארצה. לא ייפלא איפוא שמטוסים אלה הפכו למטרות פגיעה של המחתרת.

בלילה גשום וקר של ה25- בפברואר 1946 בוצעה פעולה משולבת: יחידה של לח"י התקיפה את שדה התעופה ליד כפר-סירקין והעלתה באש 8 מטוסים. אותו לילה צעדה יחידה של האצ"ל לעבר שדה התעופה בלוד, שהיה במרחק של כשבעה קילומטרים מכפר-סירקין. על מגדל הפיקוח הציבו הבריטים זרקור רב-עוצמה, שסרק את שדה התעופה ואת הגדרות מסביב. כן היו במרכז השדה שני אוהלי-משמר, מהם יצאו מדי פעם סיורים של משוריינים נושאי ברן. ואם לא די בכל אלה, הרי שאנשי חיל-האוויר התגוררו במבנים מעבר לכביש והיו נכונים בכל רגע לפתוח באש. יחידת האצ"ל הגיעה לשדה התעופה באיחור, וכאשר התקרבו הלוחמים אל הגדר, נשמעו ברקע הדי הפיצוץ מכפר-סירקין. היה חשש שהבריטים יכינו לפורצים מארב, אולם דב כהן ("שמשון"), שנתמנה מפקד הפעולה, החליט להמשיך לפי התוכנית.

אחת היחידות התקרבה בזהירות אל השנאי שהיה בקרבת מקום, ופיצוץ עז גרם לחשיכה בכל אזור שדה-התעופה. בשדה התעופה ניתן אות אזעקה והחיילים הבריטיים נקראו לעמדות, אולם לוחמי האצ"ל חתכו את גדר התיל, הסתערו בחסות החשיכה פנימה והצמידו מטענים למטוסים שנמצאו אותה עת בשדה. יחידה אחרת שטפה באש את מבני המגורים של אנשי חיל-האוויר ומנעה מהם לצאת מבתיהם. לאחר הפעלת המטענים, נסוגו הפורצים למקום המפגש והיחידה כולה החלה לצעוד בשדה הבוצי לעבר פרדסי פתח-תקווה ורמת-גן. למחרת נודע כי בהתקפה על שדה התעופה בלוד הושמדו 11 מטוסים צבאיים.

בשעה ש"שמשון" ואנשיו צעדו לעבר שדה-התעופה לוד, עשו את דרכן שתי משאיות בכביש המוביל מרחובות לעבר שדה התעופה הצבאי בקסטינה (חצור של היום). המשאית הראשונה הייתה עמוסה נשק וחומרי נפץ, מכוסים בחציר וארגזי ירקות. על הארגזים ישבו 12 לוחמים מחופשים לערבים. במשאית השנייה היו יתר הלוחמים, לבושים בגדי עבודה של חברי מושב החוזרים לבתיהם. המשאיות עצרו לא הרחק משדה התעופה, שם חולק הנשק והיחידה, בפיקודו של עמיחי פגלין ("גידי"), צעדה לעבר היעד. הכוח הצליח להתקרב אל גדר שדה-התעופה מבלי שהשומרים הרגישו בו וחתך בשקט את הגדר. החבלנים נכנסו בעד הפירצה וצעדו במהירות לעבר המטוסים. באמצעות הסולמות שהביאו איתם, הניחו את המטענים במקום החיבור של הכנף אל גוף המטוס ולאחר הפעלת מנגנון ההשהיה, נסוגו למקום המפגש. אש המקלעים של יחידת החיפוי מנעה מאנשי חיל-האוויר שהתגוררו במקום מלצאת מבתיהם. בעוד הלוחמים מתכנסים מחוץ לשדה-התעופה, נשמעו רעמי פיצוצים בזה אחר זה וכעשרים מטוסים צבאיים עלו בלהבות.

ל' אדר א' תשט"ז 3.3.1957 התנקשות בד"ר קסטנר
ד"ר ישראל קסטנר נורה בתל-אביב על רקע החשד ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן מלחמת העולם השניה בהונגריה בכך "שמכר" את רוב האוכלוסיה היהודית תמורת הצלתם של 1,700 יהודים מיוחסים ממקורביו. ישראל קסטנר היה יהודי ממוצא הונגרי, פקיד בכיר במשרד המסחר והתעשייה ומועמד מטעם מפא"י לכנסת השנייה. ב-1953 הואשם קסטנר על ידי מלכיאל גרינוולד בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה בזמן מלחמת העולם השנייה ובנוסף, הואשם קסטנר בהסתרת המידע בדבר סכנת ההשמדה מיהודי הונגריה על מנת להציל 1,700 יהודים "מיוחסים", ביניהם קרוביו וחבריו, שאדולף אייכמן התיר את עזיבתם לשווייץ. לאחר מלחמת העולם השניה כאשר נשפטו מפקדי הנאצים בנירנברג העיד קסטנר עדות לטובת פושע המלחמה קורט בכר ועדותו עזרה לזיכויו של הפושע הנאצי. גם בפרשת הצנחנית חנה סנש הוזכר שמו של קסטנר כמי שהיה מעורב בהסגרתה עם חבריה לנאצים.

קסטנר הגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד. עורך-הדין שמואל תמיר הגן על גרינוולד ובחודש יוני 1955 קבע שופט בית-המשפט המחוזי בנימין הלוי בפסק הדין, כי ההאשמות שהועלו על ידי גרינוולד כנגד קסטנר בדבר שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים הוכחו כנכונות וכי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן". הוא גם מצא כי קסטנר נתן עדות שקר מטעם הסוכנות היהודית במשפטו של קורט בכר בנירנברג. תומכיו של קסטנר טענו כי למעשה הוא היה גיבור, אשר למרות כל הסיכונים האובייקטיביים והקשיים הרגשיים, שהיו כרוכים במגעים עם נאצים כמו אדולף אייכמן עשה כמיטב יכולתו להציל מספר רב ככל האפשר של יהודים. מאחר שפסק הדין הטיל דופי גם במפא"י, החליטה הממשלה לפנות לבית- המשפט העליון.

בינואר 1958 החליט בית-המשפט, ברוב של שלושה מתוך חמישה, כי קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים וכי בנסיבות מסוימות על המנהיג להסתיר עובדות מן הציבור. אולם, כל חמשת השופטים קבעו, שקסטנר נתן עדות שקר במשפטו של קצין הס.ס בעקבות פרשה זו התפטר ראש הממשלה משה שרת. בתאריך ל' באדר תשי"ז בעת שטייל ליד ביתו בצפון תל אביב נורה קסטנר בידי שלושה צעירים ומת מפצעיו לאחר עשרה ימים. עד היום חלוקות הדעות בדבר מעשיו של ישראל קסטנר. בעת נתינת שם של רחוב על שמו של שמואל תמיר ניסתה נכדתו של קסטנר מרב מיכאלי (מגישה בטלוויזיה) לעורר את הגופים הממלכתיים שגם על שמו של סבא ייקרא רחוב ואולם לא הצליחה היות ורוב הציבור עדין חושב שקסטנר לא פעל כשורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

63 − 58 =