שבת פרשת ויקרא

פרשת ויקרא – ראשי פרקים
א. ספר ויקרא שאותו אנו מתחילים לקרוא השבת נקרא גם בשם "תורת כוהנים" כיון שעיקרו של הספר הוא עבודת הכהנים במשכן במדבר ובמקדש שבירושלים
ב. ישנם סוגים שונים של קורבנות מן החי. ישנם קורבנות הבאים כנדבה אישית של נותן הנדבה, וישנם קורבנות הבאים כחובה שמוטלת על האדם (כגון קרבן פסח).
ג. בשר הקורבנות מוקרב ונשרף על מערכת העצים שבמזבח. ישנם קורבנות שנשרפים כליל (קורבנות עולה), וישנם קורבנות שחלקם נשרפים על גבי המזבח, וחלקם ניתנים לאכילה לכוהנים ולאדם שהביא אותם למקדש.
ד. בנוסף לקורבנות ישנם "מנחות" המנחות הינן מן הצומח (כגון סולת), חלק מהמנחות הינן מנחות הבאות לנדבה וחלק מהם הינן כחובה.
ה. בפרשה מתוארים סדרי קורבנות של אנשים שונים שחטאו בשגגה כגון: הכהן הגדול, ציבור שחטא, אדם פרטי שחטא. לקורבנות אלו אנו קורבן אשם.
ו. פעמים קיימת התחשבות במצבו הכלכלי של האדם שהתחייב להביא קרבן. כגון מי שהתחייב להביא קרבן מפני שנשבע שבועה ובטעות לא עמד בדיבורו, מתחייב להביא כבשה אבל אם מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להביא כבשה צריך להביא שני תורים או שני בני יונה, ואם גם זאת אינו מסוגל יביא מנחת סולת.
ז. אדם שגזל, והכחיש את דבר הגזילה ונשבע שלא גזל – מתחייב בנוסף להשבת הגזילה בתוספת 20% בהבאת קורבן שנקרא "אשם גזלות" – וקורבן זה הוא איל.
ח. כל נושא הקורבנות הינו מורכב וקצת קשה לנו לתפוס זאת. ישנם מספר סיבות לכל נושא הקורבנות. והרבה פרשנויות נכתבו על כך. ישעיהו ליבוביץ (בספרו על פרשיות השבוע) מביא שלוש סיבות עיקריות:
• הגישה המוסרית-מתקנת: הרואה בקורבנות סמל , וכל עבודה הקשורה בשחיטת הבהמה המוקרבת אמצעים מוחשיים להעלות בתודעת האדם את ההכרה הגדולה שהוא למעשה אינו אלא בשר ודם העומד לפני ה', וכל אותן פעולות הנעשות בקורבן, כמו שחיטה , הפשטה, התזת הדם ושריפה ראויות היו שתיעשינה באדם המקריב בגלל חטאיו ולכן נועדו לשבור את רוחו הגאה ןלהביאו להכנעה בפני בוראו.
• גישת הרמב"ם וספורנו:הרמב"ם אינו רואה בעבודת הקורבנות שום משמעות חיובית דתית והיא נועדה להיות תריס בפני עבודה זרה. לאדם יש נטייה חזקה לעבוד עבודה זרה באמצעות הקרבת קורבנות ולכן כאמצעי בלימה לעבודה זרה ה' ציווה להקריב אליו את הקורבנות. הספורנו טוען כי כל עבודת הקורבנות אינה מכוונת לקירוב האדם אל ה' אלא לריחוקו מעבודה זרה.מצוות הקמת המשכן והקרבת הקורבנות באה לאחר חטא העגל וכדי לתקנו.עם הקמת המשכן בעקבות חטא העגל , חלה ירידה במדרגה של השראת השכינה מכוון שרק שם היה מותר להקריב קורבנות בעוד שלפני חטא העגל כל מקום שיש בו עבודת ה' נקרא בית אלוקים.
• גישת הרמב"ן:הרמב"ן רואה בקורבנות משמעות חיובית וקבלית אשר באמצעותה האדם מתעלה ומתקרב אל האלוקים.הוא מתנגד לגישת הרמב"ם ורואה בה פיחות במקדש ובעבודת הקודש בו .ולראייה הוא מביא לדוגמה את קורבנות הבל ונח שהביאו לה' כשלא היה בעולם שום עבודה זרה.
יש מהמפרשים האומרים שמטרת הקורבנות היתה לפרנס ולכלכל את הכוהנים שעסקו בעבודת המקדש. וכידוע לא היתה לכוהנים אפשרויות פרנסה אחרות.

"אמרי אמיר"
1. "אם עלה קרבנו…" (א', ג') – שואלים חכמי ישראל מדוע מתחילה התורה בדיני קורבן עולה לפני שאר הקרבנות? רבנו בחיי משיב שהסיבה היא שקורבן עולה מובא לצורך כפרה על "הרהורי הלב" ומכוון שבמציאות החיים המחשבה מגיעה לפני המעשה קבעה התורה את דיני קרבן העולה בראש כל תרת הקרבנות.

2. "ואם לא תגיע ידו די שה, והביא… שתי תרים או שני בני יונה לה'… " (ה' , ז') – על פי הכתוב , עני שאין לו די כסף בכדי להביא כבשה בעבור קורבן חטאת, מקילים עליו בכך שמביא שני תורים או בני יונה, "אחד לחטאת ואחד לעולה". המגיד רבי ישראל מקוז'ניץ נותן הסבר על דרך החסידות והמוסר מדוע מביא שני בני תרים או בני יונה, כשאחד מהם מיועד לעולה בעוד שהיה אמור להביא קורבן רק עבור החטאת. והסברו הוא שכשאדם נדרש להביא קורבן כאדם עני, עולות בלבו מחשבות וטרוניה כלפי הקב"ה מדוע הוא עני ולא עשיר. על הרהורי הלב הללו הוא נדרש להביא קורבן עולה. לכן נדרש להביא שני תורים או בני יונה, אחת עבור החטאת המקורית והשנייה בעבור העולה שמכפרת על הרהורי הלב.

פרשת זכור
לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים הם הותקפו על ידי עמלק (עם מזרעו של עשו הרשע). ההתקפה שבצעו עמלק בישראל היתה לא חזית מול חזית (מה שבימיו קוראים "כמו גברים") אלא הם התקיפו את קצה השיירה של בני ישראל (את הזקנים והחלשים שהשתרכו בסוף). במלחמה הזאת ניצחו עם ישראל בפיקודו של יהושע בן-נון את עמלק. והיות ועמלק לא היה עם רגיל אלא עם של רשעים גמורים אנו בשבת זו בסוף קריאת התורה מוסיפים וקוראים את פרשת זכור וכך נאמר: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח."

שלוש מצוות נצטוו בני ישראל בכניסתם לארץ: 1. המלכת מלך שבפועל בוצע עשרות שנים לאחר מכן (שאול המלך). 2. בניית בית המקדש ושוב, בוצע לאחר עשרות שנים על ידי שלמה המלך 3. מחיית (השמדת) העמלק. לשאול המלך היתה הזדמנות לבצע מצווה זאת עד תום ואולם בגמר המלחמה בה נצחו ישראל הוא ריחם על מלך עמלק (אגג) וזו הסיבה שהוא איבד את המלוכה לטובת דוד כששמואל הנביא היה זה שבפועל הרג את אגג כפי שכתוב בספר שמואל

המצווה:
"כֹּה אָמַר, ה’ צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל–אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר"

הביצוע בפועל של שאול:
"וַיַּךְ שָׁאוּל, אֶת-עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם. וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק, חָי; וְאֶת-כָּל-הָעָם, הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם; וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ"

הסוף:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל, קָרַע ה’ אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. (לדוד המלך)
וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם (ראשי תיבות של מחתרת ניל"י שפעלה בזמן מלחמת העולם הראשונה נגד השלטון התורכי שהי האז בארץ) …..וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וַיֵּלֶךְ אֵלָיו, אֲגַג מַעֲדַנֹּת; וַיֹּאמֶר אֲגָג, אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל–כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ; וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת-אֲגָג לִפְנֵי ה’, בַּגִּלְגָּל.

מצוה זו חלה גם לאחר שכביכול עם העמלק נעלם לאחר כיבוש הארץ על ידי סנחריב מלך אשור אשר גרם לכך שעמים שלמים יעלמו בכך שערבב אותם בין ארצות מלכותו. חובה עלינו לזכור את מעשיו של עמלק היות ובכל דור ודור קיים גורם שעויין אותנו כמו עמלק החל ממסעות הצלב, דרך פרעות הקוזקים והאוקראינים (פרעות ת"ח ות"ט 1648-1649), עלילות הדם ועד לצורר הנאצי היטלר ימח שמו. והסיבה שאנו קוראים פרשה זו לפני חג הפורים היא שהמן הרשע היה מזרע עמלק.

תענית אסתר
יום י"ג באדר , ערב חג פורים הוא תענית אסתר. תענית אסתר הוא יום צום לזכר התענית שיזמה אסתר ובקשה ממרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן" (מגילת אסתר פרק ד' פס' ט"ז). לכן נקראת התענית על שמה. אסתר עודדה את היהודים לצום כדי לעורר רחמי שמים. כדי שהקב"ה יציל אותם מיד אויביהם הקמים עליהם להשמידם, ויבטל את הגזרה שגזר המן הרשע על השמדת העם היהודי.
במאות שעברו היו מתענים תענית אסתר במשך שלושה ימים, בימים ב', ה', ו ב' בשבוע שלאחר פורים. אולם למרות שתענית אסתר היא זכר לשלושה ימי צום , הקלו בה החכמים וקבעו יום אחד.

חג פורים
נאמר במגילת אסתר: "וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי, אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים, וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל שָׁנָה, וְשָׁנָה. כַּיָּמִים, אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. וְקִבֵּל, הַיְּהוּדִים, אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ, לַעֲשׂוֹת; וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי, אֲלֵיהֶם. כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים, לְאַבְּדָם; וְהִפִּל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל, לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם. וּבְבֹאָהּ, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר עִם הַסֵּפֶר, יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ; וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו, עַל הָעֵץ. עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן, עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת; וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה, וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם. קִיְּמוּ וקבל (וְקִבְּלוּ) הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם: בְּכָל שָׁנָה, וְשָׁנָה. וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר; וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם.

בחג הפורים אנו מצווים בארבע מצוות והן:
 מקרא מגילה
 משתה ושמחה
 משלוח מנות איש לרעהו
 מתנות לאביונים.

בנוסף אנו נוהגים הוסיף בתפילה ובברכת המזון את תפילת "על הניסים" בה אנו מודים לה' על הניסים ועל הנפלאות ועל הישועות שעשה לאבותינו. (תפילת "על הניסים" נאמרת בחג החנוכה ובחג הפורים)

מקרא מגילה
חייב כל אדם, בין איש בין אישה, לשמוע קריאת המגילה בלילה וביום. עדיף לשמוע בבית הכנסת כשיש הרבה אנשים ואולם אם לא מתאפשר מחויב כל אדם לקרוא לעצמו. ונהוג לקרוא מתוך מגילה של קלף ולהשתדל שלא לפספס אף מילה. בכל ארץ ישראל וכן בעולם כולו קוראים את מגילת אסתר בי"ד באדר לאחר שהיהודים סיימו לעמוד על נפשם ולהפרע מאויביהם בי"ג באדר אותו היום שהמן הרשע תכנן להשמידם ובי"ד נחו ואולם בשושן הבירה עיר שהיתה מוקפת חומה היהודים נפרעו מאויביהם בי"ד ונחו בט"ו לכן בכל אותם ערים בעולם אשר היו מוקפות חומה מימי יהושע בן נון חל חג הפורים בט"ו כמו בירושלים.

משתה ושמחה
חייבים לאכול ולשתות ולשמוח בפורים. כשנהוג לאכול את סעודת פורים ביום (היות ונאמר "ימי המשתה" נהוג להרבות בשתיית יין כיוון שליין היה תפקיד נכבד בכל העלילה שבמגילת אסתר החל במשתה היין שערך האחשוורוש ושבו סירבה ושתי המלכה להופיע ובעקבות האירוע הוחלפה ושתי באסתר המלכה ועד למשתה היין שהכינה אסתר (הראשון והשני) שבה החלה מפלתו של המן הרשע. ויותר מכך חכמינו זיכרונם לברכה (חז"ל) אף חייבו להשתכר ביין, ואמרו: "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". (במילים שלנו חייבים להשתכר עד עירפול חושים שלא נדע מימיננו ומשמאלינו) מי שחושש שיגיע לידי מעשי שטויות אסור לו להשתכר.

בתל אביב של שנות העשרים עשו תהלוכה בפורים ברחובות העיר, ‏עם ‏תחפושות ותפאורות ניידות שהוצבו על עגלות ורכבים. לחגיגה הזאת ‏קראו "קארנאבל" , ובשנת 1932 החליטו פרנסי העיר שבתל אביב, העיר ‏העברית, צריכים למצוא ‏לחגיגה מילה בעברית. לצורך כך הוקמה וועדת שופטים ולאחר מספר ימים פרסמה את החלטתה "השופטים, אחר ישוב דעת ארוך וקשה ‏בחרו בשם "עדלאידע" ‏על סמך המאמר התלמודי: "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ‏ארור המן לברוך מרדכי" או בעברית: חייב אדם להשתכר בפורים ‏עד לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. השם הונח במין נקבה וצלצולו כצלצול אולימפיאדה וכדומה. המדקדק ר' אברהם אברונין הופקד לנקד את השם ובעל ‏ההמצאה הריהו חברנו י. ד. ברקוביץ." (עד כאן לשון ההודעה)

משלוח מנות איש לחברו
כל אדם מחוייב לשלוח לפחות לשני אנשים מנת אוכל כשהמינימום הינו יין וחלה וכמובן ניתן להוסיף אוזני המן וכל מיני ממתקים (לכן לקראת חג הפורים רשתות השיווק החרדיות מפוצצות ופתוחות עד חצות)

מתנות לאביונים
והמצווה החשובה ביותר היא מתן צדקה לעניים (כמובן שכל השנה יש חשיבות לצדקה) ואפילו העני מחויב לתת צדקה לעני אחר.

אירועים-היום לפני

ח' אדר תשכ"ט 26.2.1969 נפטר לוי אשכול ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת ששת הימים.
לוי שקולניק (אשכול) נולד ב ו' בחשון תרמ"ו ברוסיה. הוא למד בגימנסיה יהודית בוילנה, שם הצטרף לתנועת "צעירי ציון". ב 1914, בהיותו בן 18, עלה לארץ ישראל והיה לפועל חקלאי ושומר. בשנים 1918 1920 שירת בגדוד העברי של הצבא הבריטי, ולאחר מכן הצטרף לקבוצה שהקימה את דגניה ב', ונמנה עם חברי הקבוצה שנים רבות. היה ציר באסיפת הנבחרים של יהודי ארץ ישראל ובקונגרסים הציוניים, שבכמה מהם שימש יושב ראש הוועדה לענייני התיישבות. מילא תפקידים מרכזיים בהסתדרות העובדים הכללית ובמפלגת פועלי ארץ ישראל. עיקר פעילותו היתה בהנהלת מוסדות משקיים וכספיים של ההסתדרות וכן בתחום הבטחון, בו מילא תפקידים בכירים ב"הגנה" ובמלחמת העצמאות.

לוי אשכול היה מיוזמי הקמתה של חברת המים "מקורות" ב 1937, ועמד בראשה עד 1951. מאמציו כוונו לבניית המוביל הארצי שנחנך ב 1964 בעת כהונתו כראש הממשלה. בשנים 1949 1963 היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית וראש מחלקות ההתיישבות החקלאית שלה. בשנים 1950 1952 שימש כגזבר הסוכנות. עם הקמת המדינה היה מראשי משרד הבטחון. באוקטובר 1951 נתמנה כשר החקלאות והפיתוח ומ 1952 עד 1963 היה שר האוצר. כאשר התפטר דוד בן גוריון בשנת 1963, התמנה לוי אשכול לתפקיד ראש הממשלה ושר הבטחון. ערב מלחמת ששת הימים (1967) הקים לוי אשכול לראשונה בתולדות ישראל, ממשלת אחדות לאומי בשותפות עם מנחם בגין ז"ל יריבה הגדול של מפלגת העבודה. לוי אשכול קיים את המימרה "מים שקטים חודרים עמוק". בתודעה הציבורית נחרט כאיש אפור ואף יצא עליו קובץ בדיחות לאחר מותו התברר שביצע את עבודתו נאמנה.

ט' אדר תש"ט 11.3.1949 כיבוש משטרת "אום רשרש" – אילת וסיום מבצע "עובדה"
מבצע זה נועד לקבוע את גבולות מדינת לצורך כך קיבל בן גוריון החלטה להגיע עד מפרץ אילת. המשימה הוטלה על שתי חטיבות האחת חטיבת גולני אשר נעה על ציר הערבה ועל חטיבת הנגב אשר נעה לכיוון מפרץ אילת מכיוון מערב (מבקעת הירח) "בתחרות" זו נצחה חטיבת הנגב . ממבצע זה ידועה התמונה של הנפת "דגל הדיו" על ידי אברהם אדן ("ברן") ואשר מסמל את סיום מלחמת השחרור (אגב, אתר הנפת הדגל נמצא כיום מצדו המערבי של קניון "מול הים")

י"א אדר תר"פ 1.3.1920 נפילת היישוב "תל-חי"
בתאריך זה נפלו שמונה ממגיני תל-חי ובניהם יוסף טרומפלדור. (העיר קריית שמונה נקראת על שמם). בתום מלחמת העולם הראשונה בה נצחו הבריטים והצרפתים את התורכים הם חילקו את השליטה בארץ ישראל כשכל השטח מדרום לקו ראש הנקרה-כנרת יהיה בשליטת הבריטים ומה שמצפון לקו בשליטת הצרפתים (הסכם " סייקס-פיקו" על שמם של שרי החוץ של אנגליה וצרפת) מתוך כך יצא שארבעה ישובים: מטולה,כפר גלעדי,חמרה ותל-חי לא נכללו תחת הגדרת הבית הלאומי שהבטיחו הבריטים ("הצהרת בלפור") ליהודים. הבדואים שהיו באיזור לא הסכימו לשלטון הצרפתים והחלו לבזוז ולהשמיד את יישובי הנוצרים באיזור כשהיחס ליהודים היה בסדר.

בתאריך י"א באדר תר"פ הגיעה כנופיית פורעים לתל-חי ובתירוץ של חיפוש אחר קצינים צרפתים נכנסו לחצר תל-חי, התפתח עימות שבסופו נהרגו אנשי תל-חי. יוסף טרומפלדור שכינויו היה "הגידם" היות ואיבד אחת מידיו עת שירת בצבא הרוסי במלחמתם ביפנים היה ממקימי גדוד נהגי הפרדות יחד עם זאב ז'בוטינסקי ולאחר מכן הקים קבוצות הכשרה במסגרת תנועת "החלוץ", עלה לתל-חי כאחראי הבטחון באיזור שם מצא את מותו כשהשמועה אומרת שנפטר בעודו אומר את המשפט הידוע "טוב למות בעד ארצנו". (ישנם מספר היסטוריונים המנסים לנפץ את המיתוס הזה וטוענים שטרופלדור פשוט פלט קללה ברוסית). כיום נוהגים תנועות הנוער ובראשם תנועת בית"ר (ברית יוסף טרומפלדור) לעלות לפסל "הארי השואג" בתאריך זה. פסל זה פוסל על ידי אברהם מלניקוב והוקם לזכרם של מגיני תל-חי. ברל כצנלסון אף חיבר "תפילת יזכור" לזכרם

"יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו – שניאור שפושניק, אהרן שר, דבורה דראכלר, בנימין מונטר, שרף, שרה צ'יזיק, טוקר, יוסף טרומפלדור. הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל ינוחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל ויגאל אדמתו השדודה"

י"א אדר תש"ו 14.3.1946 העלייה לבירייה
כחלק ממאבק היהודים להלחם בגזרות המנדט הבריטי הוחלט ליישב את מצודת בירייה (נמצאת על הר הנועזים צפונית לצפת) התקיימו מספר נסיונות ליישב את הנקודה, הנסיון הראשון לא הצליח והבריטים גרשו את אנשינו. בפעם השניה העפילו חניכי תנועת הנוער "בני-עקיבא" בתאריך י"א באדר במסווה של עליה לתל-חי (ראה לעיל) וגם אז לאחר מאבק ממושך אסרו הבריטים את המתיישבים רק בפעם השלישית התייאשו הבריטים מלנסות ל"הוריד" את ההתיישבות ובירייה הייתה לישוב של תנועת בני עקיבא.

י"ב אדר תשי"ד 17.3.1954 הפיגוע במעלה עקרבים
חוליית "פדאיון" (מחבלים) שיצאה מירדן תקפה אוטובוס של "אגד" שהחזיר מאילת משתתפים בחגיגות יום השנה החמישי לשחרור אילת. המחבלים ארבו לאוטובוס מאחורי אנדרטת חיל ההנדסה, ניצלו את העובדה שהנהג נאלץ להאט בסיבובים הקשים ופתחו באש על הנוסעים. ממכת האש הראשונה נהרג הנהג ונפצעו רוב הנוסעים. האוטובוס נעצר ואז נכנסו הרוצחים פנימה, עברו מנוסע לנוסע וירו בו מטווח קצר. 11 איש נהרגו. ניצולים סיפרו שהרוצחים ירקו על הגופות והתעללו בהן. (לצערינו, מה שהיה הוא שיהיה)

י"ב אדר תש"מ 29.2.1980 נפטר יגאל אלון
יגאל אלון נולד בי"ח בתשרי תרע"ט (1918) בכפר תבור והיה מבוגרי בית הספר החקלאי "כדורי". מצעירותו עסק יגאל אלון בבעיות ביטחון. ב- ‏1931 הצטרף ל"הגנה" ובתקופת המאורעות, ‏1936 – 1939 שרת במשטרת היישובים העבריים, ב"פלוגות השדה" וב"פלוגות הלילה" שהקים צ'רלס וינגייט ("הידיד"). ב- ‏1941 היה ממייסדי הפלמ"ח ופיקד עליו בין השנים 1945-1948. במלחמת השחרור פיקד על מבצעים באזורים שונים של הארץ, עם הקמת צה"ל מונה לאלוף ולאחר פירוק הפלמ"ח מונה למפקד חזית הדרום. בתום המלחמה השתחרר מצה"ל וחזר לביתו, קיבוץ גינוסר, שהוא היה בין מייסדיו. בפעולתו התנועתית והמפלגתית פעל יגאל אלון, בין השאר, לאיחוד הכוחות שבתנועת העבודה ולאיחוד זרמים התיישבותיים.

יגאל אלון ידוע בתכניתו הקרויה "תכנית אלון". הדנה בהסדר עתיד שטחי יהודה ושומרון, ששוחררו בידי ישראל במלחמת ששת הימים. ואשר בעיקר תוכניתה שתמורת הסכם שלום עם ירדן יועבר איזור גב ההר לירדנים וכל בקעת הירדן תישאר בידינו. כחלק מהאידאולוגיה שלו הוא תמך בהתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל ככלל ובשטחי יהודה ושומרון בפרט ובתנאי שלא יהיו בחיכוך יתר עם האוכלוסייה הערבית המקומית. אי לכך , פעל להקמת עיר יהודית צפונית לחברון בשם קריית ארבע.

יגאל אלון נבחר באוגוסט ‏1955 לכנסת השלישית ובתקופת הכנסת החמישית, מונה לתפקיד שר העבודה ובשנת ‏1967 לסגן ראש הממשלה ולשר לקליטת עלייה. בשנת 1969 נתמנה יגאל אלון לסגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, וכיהן בתפקיד עד לשנת ‏1974 כאשר התמנה לסגן ראש הממשלה ושר החוץ של הממשלה בראשותו של יצחק רבין. יגאל אלון נפטר בי"ב באדר תש"ם, ‏ ונקבר באדמת הישוב גינוסר. להנצחת זכרו הוקם בגינוסר "בית אלון". גם הדרך המחברת ממעלה אדומים ועד לצפון השומרון והעוברת ממזרח להרי שומרון נקראת דרך אלון, כביש זה גם נקרא "דרך ארץ המרדפים")

י"ד אדר תשמ"ב 9.3.1982 נפטר הרב צבי יהודה קוק
הרב צבי יהודה היה בנו של הרב אברהם הכהן קוק מי שהקים את הרבנות הראשית לפני קום המדינה. הרב צבי יהודה נולד בליטא ועלה בנעוריו לארץ עם משפחתו. הרב צבי יהודה שימש ברוב שנותיו כרבה של ישיבת מרכז הרב בירושלים אשר כמה מבוגריה היו הגרעין של תנועת גוש אמונים. הוא נחשב ל"רבה הרוחני" של הציונות הדתית ותמך בהתלהבות בהקמת ישובים בשטחי יהודה , שומרון וחבל עזה. תרומה גדולה היתה לו בהקמת ישיבות ההסדר נאמן לתורתו שהקמת מדינת ישראל וההשתתפות בכל מוסדות הצבא ווהשלטון הינם חלק מגאולת ישראל.

הרב צבי יהודה העריך מאוד את הרצל ואף הניח תמונה שלו על שולחנו, גרס כי עם ישראל מצוי בעיצומו של תהליך הגאולה, וראה בעליית יהודים לארץ, בהרחבת שטחי ארץ ישראל לאחר מלחמת ששת הימים וביישובם, ציון דרך חשוב בתהליך זה. הוא התנגד בחריפות לכל ויתור ונסיגה. עם זאת, ראייתו את מדינת ישראל כשלב מרכזי בגאולה וכתופעה של קידוש השם כלל עולמי, גרמה לו לנקוט בקו ממלכתי והביאה אותו להפגין כבוד רב כלפי הממשלה וראשיה, גם כאשר דעתו הייתה חלוקה עליהם. הרבי צבי יהודה נפטר בחג פורים תשמ"ב לאחר מחלה ארוכה. אין ספק שאישיותו , מנהיגותו ובדרך אותה חינך הביאו את הציונות הדתית להיכן שנמצאת כיום.

בשבוע שעבר בראש חודש אדר ב' ארע טבח של נערים ובוגרים בישיבת מרכז הרב שבירושלים כשמחבל, ערבי ישראלי מירושלים נכנס לספריית הישיבה ותוך כדי ירי רצוף של מאות כדורים רצח בדם קר תלמידים שלמדו שם באותה עת. בפיגוע נהרגו שמונה נערים יהי זכרם ברוך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

93 − = 88